<h1>פסקי או"ז</h1>
<h2>דף ה.</h2>
המטמא והמדמע והמנסך קנסא הוו ואין אדם מורישם לבניו. מת המטמא לא קנסו בנו אחריו, ופטור מלשלם. ואע"ג דקנסא הוא אי מודה ביה לא מיפטר.
<h2>דף ו:</h2>
הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטורין מלשלם. נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן והזיקו פטורין מלשלם, לאחר הזמן חייבים לשלם אפילו היזק דנפילה גופה ואפילו אפקרינהו.
קיימא לן כרבי עקיבא דאמר בדמזיק שיימינן וכרב נחמן דאמר בשלו הן שמין.
<h2>דף ז:</h2>
מצי ניזק למיכפייה למזיק להגבותו מבינונית וזיבורת טפי פורתא מעידית כזולא דהשתא. מצי מלוה דדינו בבינונית, מיכף ליה ללוה למיהב ליה זיבורית טפי פורתא כזולא דהשתא. כתובת אשה דינה בזיבורית, ולא מציא אשה למיכף לבעלה למיהב לה [בינונית] בציר פורתא כזולא דהשתא. פסק ר"י אלפס דאם בא הניזק לפרוע מטלטלין למזיק ישיב אפילו סובין. ורבינו תם פוסק ג' דינין. בדיני נזקין או כסף או מיטב בדאית ליה, ואע"ג דאית ליה קרקע מצי מסליק ליה בזוזי. ובדלית ליה לא קרקע ולא כסף, אפילו סובין. ובעל חוב אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי. ואי לית ליה זוזי לא אמרינן ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי. והיכא דטעין לוה לית לי זוזי טול קרקע לא מצי מלוה לאשבועי ליה, וגם לא מצי למימר ליה נטרנא לך עד דהוו לך זוזי. ולוקח שהיה מקחו מקח טעות נמי כן דינו. ובשכיר אע"ג דלית ליה זוזי לבעל הבית, אמר ליה לבעל הבית זיל טרח וזבין ואייתי זוזי לשכיר.
מי שהיו לו לשלם נזקין ובעל חוב וכתובת אשה, ואין לו אלא עידית, כולן גובין מן העידית והקודם בשטר קודם לגבות. ונזקין כעמדה בדין. בינונית כולם גובין מן הבינונית, זיבורית כולן גובין מן הזיבורית. עידית ובינונית וזיבורית נזקין בעידית בעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית. עידית וזיבורית, נזקין בעידית ב"ח וכתובת אשה בזיבורית. בינונית וזיבורית, נזקין בבינונית, בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. ואם היה לו עידית ומכרה לאחר הלואה דאישתעבד ליה בינונית לבעל חוב מעיקרא, נזקין ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית.
<h2>דף ח.</h2>
מי שהיו עליו נזקין ובעל חוב וכתובת אשה, והיו לו עידית ובינונית וזיבורית ומכרן אפילו לשלשה בני אדם ביום אחד, ואינו ניכר מתוך שטרם מי הקודם נכנסו הלקוחות בדין המוכר ומי שלקח עידית יפרע לניזק. ולוקח בינונית ישלם את החוב לבעל חוב. ולוקח זיבורית ישלם את הכתובה. מכרו לאחד בזה אחר זה, לקח עידית ואחר כך בינונית, ואחר כך זיבורית, כולן גובין מן הזיבורית. דאמר להו הנחתי לכם מקום לגבות ממנו. ואם לקח עידית באחרונה, בעל חוב וכתובת אשה שקלי כדינייהו, ונזקין בבינונית דאמר ליה אי שתקת ושקלת בבינונית שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה. ולבעל חוב לא מצי למימר הכי כי היכי דלישקול מזיבורית, דאמר ליה לכי תהדר, דהשתא נמי זיבורית בעי למיתב ליה. וכתובת אשה לא מציא למימר הכי לפירוש רש"י זצ"ל תהדר, כיון שאינו מפקיע כחה שהיה לה בראשונה. ואם מת המוכר, דהשתא אפילו אי מהדר שטרא ליתמי אינם נפרעים מהם, דיתומים שקנו קרקע אחר מיתת אביהם אין בעל חוב גובה אותה מהם, נזקין בעידית, בעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית. ואינן יכולים לומר הנחת לנו מקום לגבות הימנו ונגבה מעידית שקנית אחרונה. דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, משום תקנתא דילי דלוקח אנא לא ניחא לי בהא תקנתא. שקולו כדינייכו. ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא. והא דנזקין גבו מן העידית דלוקח, היינו דוקא כשעמד בדין. וקיימא לן דמלוה על פה גובה מן היורשין. מכרן לשלשה בני אדם בזה אחר זה, כולם גובין מן האחרון, אין לו גובה משלפניו. אין לו גובה משלפני פניו. אומר ריב"א זצ"ל שאם באו בבת אחת כל הקודם בשטר ואפילו נזקין, יגבה מן האחרון ואפילו היא זיבורית. והמאוחר ממנו גובה אחריו משלפניו. והמאוחר יותר גובה משלפני פניו.
<h2>דף ח:</h2>
לפר"י זצ"ל הכי הילכתא בכל מקום שהלוקח נוצח בהאי טענה דאי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו. לא מצי שכנגדו למימר ליה "לכשתהדר" אע"פ (שמפסיד) [שאינו מפסיד]. ואם מת המוכר לא מצי לוקח למימר מהדרנא שטרא ליתמי דמוכר. חוץ ממי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו. בחד דאתי מכח ארבעה, דאפילו מתו אותם ארבעה המוכרים, אפילו הכי מצי טעין אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא ליתמי ולא מצית לאישתעויי דינא בהדייהו. ראובן שמכר שדה לשמעון והניח שדה אחת לעצמו, (ו)אפילו אם מכרה אחר כך ללוי, לא מצי הבעל חוב למיגבי משמעון אלא מלוי.
ראובן שהיו עליו נזקין ובעל חוב וכתובת אשה, והיו לו עידית בינונית וזיבורית, ומכרם לשמעון. ולקח עידית (באחת מבם) [באחרונה]. והלך שמעון ומכר בינונית וזיבורית ללוי ושייר עידית לפניו. אתו כולהו וגבו מעידית, דלהפסידם ללוי לא מצי למימר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן. ואם מכר לו עידית ושייר בינונית לפניו מצי למימר להו זילו גבו מבינונית, דכי זבין לי לוקח ראשון ארעא בכל זכות דהוה ליה בגויה. האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב, וזמנן שוה, ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי, לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי, ולכתובת אשה מסלקינן לה בארעא. ואי ליכא לא זוזי ולא ארעא אלא שיעור לאיפרעי או כתובת אשה או בעל חוב, לבעל חוב יהבינן ליה לאשה לא יהבינן לה ולא מידי אבל לוה וחזר וקנה נכסים וכן מטלטלין בזמן הזה, האשה ובעל החוב שווים, והדין לחלוק לפי מעותם. כך פירש רבינו חננאל זצ"ל. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל פסק בין ששטר חוב וכתובה יוצאים במקום אחד בין לוה ואחר כך קנה נכסים מקרקע או מטלטל בזמן הזה, אי ליכא אלא שיעור דשקיל חד מינייהו, יהבינן לבעל חוב לאשה לא יהבינן. וכן פירש רבינו חננאל זצ"ל בלשון ראשון. מי שמת והיה לו פקדון ביד אחרים, והיו עליו מלוה בשטר ומלוה בעדים, יתנו למלוה בעדים.
ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון, והלך שמעון ומכר ללוי בינונית, ולא שבק בינונית דכותה ביד שמעון, ובא בעל חוב דראובן, רצה מזה גובה רצה מזה גובה. כיון דאידי ואידי משועבדים הם אין שייך לומר כאן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין.
<h2>דף ט.</h2>
שני אחין שחלקו, אחד נטל קרקע אחד נטל כספים. ובא בעל חוב של אביהם ונטל קרקע. אזיל האי ושקיל פלגא דכספים בהדי האי, אי נמי לא שקיל מידי.
האחין שחלקו כיורשין דמו, ואם בא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם או מקצתו בטלה מחלוקת, וחוזרין וחולקין בשוה את השאר.
<h2>דף י:</h2>
חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו, האחד חייב. וכגון שנסמך עליהם ועיכבם מלעמוד, וכגון שהוא מסורבל בבשר ואדם כבד, שמתוך כובדו מונען מלעמוד. ואע"ג דבלאו איהו הוה מיתבר בתרתי שעי והשתא איתבר בחדא שעתא. דאמרי ליה, אי לאו את, הוה יתבינן פורתא וקיימינן. אבל אם אינו מסורבל בבשר ולא עיכבן מלעמוד, כולם חייבים. מעשה בבני אדם שישבו על ספסל אחד ושברוהו. וחייבם הרב ר' עזריאל זצ"ל לשלם. ורשב"ם זצ"ל פטרם, דסתם ספסל שאול לסתם בני אדם שאינם כפפא בר אבא שהיה משונה ועב יותר משאר בני אדם הוא שאול. והוי כמתה מחמת מלאכה.
<h2>דף יא.</h2>
אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. פירוש אם גנב או גזל בהמה או כלים, ונפחתו אצלו אין שמין את הנבילה והשברים לבעלים, אלא ישלם בהמה וכלים מעליא והשברים שלו, דהא דקיימא לן ישיב אפילו סובין לבר מגנב וגזלן. רש"י זצ"ל ורשב"ם זצ"ל פירש(ו) דנבילה ושברים ישיב מידי דהוה אסובין. ואך מה שנפחתו משעת מיתה ושבירה עד שעת תשלומין אין שמין ונפחתו לגנב ולגזלן, פירוש דאין בזה הפסד לבעלים אלא לגנב וגזלן. ויש מפרשים דאין שמין לגנב ולגזלן, פירוש שלא נפתח להם לשלם הנבילה והשברים, אלא נאמר לו ישלם בהמה או נרגא מעליא. ואם בא לשלם השברים הרשות בידו. ולנזקין ולשואל שמין לכל פירוש לפי פירושה.
<h2>דף יא:</h2>
הלכות ירושה קודם חלוקה. האחין שחלקו, מה שעליהם שמין, ומה שעל נשיהם בניהם ובנותיהם אין שמין. ודוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שמין ובגדל אחי העסוק בנכסים להכניס ולהוציא אפילו מה שעליו אין שמין. ואם מוחין שלא להתכסות כולי האי הרשות בידם. הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים סתם בעודן בתפוסת הבית השביחן לאמצע, ואפילו שכר טרחן אין לו. ואם אמרו בעדים ראו מה שהניח לנו אבא ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח לעצמינו, השביחו לעצמם רשב"ם זצ"ל. ור"י זצ"ל פירש דהשביחן לאמצע עד שיאמר בפני בית דין. ואומר רשב"ם זצ"ל שאינו משביח אלא חלקו המגיעו, ואין לו שבח אלא כפי המגיע לחלקו. ולר"י נראה כפירוש ריב"ם שכל הנכסים השביח, וכל השבח מכל הנכסים שלו. ודוקא גדולים וקטנים, אבל גדולים וגדולים אע"פ שאמר ראו יש להם דין יורד לשדה חבירו שלא ברשות. ור"ת פירש שהשביחו לעצמן והיינו שניטל שכר טרחו כדין יורד לשדה חבירו. לא שנו, דהשביחו לאמצע, אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים. פירש רשב"ם זצ"ל והם לא הוציאו משלהם כלום, אלא מנכסי אביהם שכרו פועלים והשביחו הנכסים. אבל שבחו נכסים מחמת עצמן, שחפרו ונטעו ושיבחו משלהם ולא משל אביהם, אז השבח לעצמן. ואם הניח להם אביהן בור וכיסוייו ושוכרין אותו להשקות שדות, ולא מצו קטנים לנטורי, ושמרוה הגדולים, הוי השביחו מחמת עצמן. וריב"ם זצ"ל פירש, מחמת עצמן, היינו ששוכרין כלים, כגון ריחיים לטחון. ורבינו תם זצ"ל פירש מחמת עצמן, כגון חתיכות של מתכת ועשאום כלים ועורות לעבדן. זוזי ועבד בהו עיסקא חשיב שבח מחמת נכסים, הואיל ואין צריך טורח כל כך אלא למכור ולקנות. וגברא רבא דלא שביק גירסיה וטרח לאחרים, וכל דכוותיה, אע"ג דלא אמר ראו כמ"ד דמי. סתם אחין שותפין עד שלשה דורות. מצא מציאה אחיו חולקין עמו. יצא לליסטיות אחיו חולקין עמו. אשה יורשת כגון בת הבן בין הבנים, דינה כאחין. ואלמנה שאומרת בב"ד ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת, השביחה לעצמה. והוא דלא שקלא מזוני. הילכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטים שאין בהם כדי כתובה, אם אמרה ראו מה הניח בעלי, ונתעצלו הב"ד או היורשים להשביעה על כתובתה, אפילו אם השביחה אלף [ככר] השביחה לעצמה. אבל אם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשים ואע"פ שלא נשתייר אחר בעלה אפילו רביע על כתובתה. האחין והשותפין שנפל אחד מהם לאומנות המלך, שכן מנהג המלך להעמיד מבית זה מוכס חדש אחד ומבית זה חדש אחד, כל מה שהרויח באומנותו הרויח לאמצע. אבל אומנות אחרת שנפל בה מעצמו הריוח שלו. אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמוסטוס, אם מחמת האחין, מנהג העיר לקחת מכל בית ובית שוטר אחד לזמן קבוע, כל מה שירויח במלחמות הללו לאמצע. ואם מתוך חריפותו וחשיבותו מינוהו גבאי או פולמוסטוס, כל הריוח לעצמו. האחין שחלה אחד מהם בפשיעה, כגון בצנים פחים, מתרפא רפואה שאין לה קצבה מן האמצע, ורפואה שיש לה קצבה משל עצמו. ובאונס, אפילו יש לה קצבה מתרפא מן האמצע. אחד מן האחין שהלך ללמוד תורה או אומנות יתנו לו מזונות באשר הוא שם, ויפחתו לו קצת לפי ברכת הבית שאינו דר עמהם. ברכת הבית, פירש רבינו חננאל זצ"ל נר לאחד נר למאה. ורשב"ם זצ"ל פירש, אילו היה דר עמהם היה הבית מתברך בגללו. אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו, ואמר "שלי הם שנפלו לי מבית אבי אימי", עליו להביא ראייה בעדים. ואם מת, על יורשיו להביא ראייה. ולא שנו אלא שאין חלוקין בכלום, אבל חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קמיץ. יתומים שבאו כולם לחלוק בנכסי אביהם, ב"ד מעמידים להם אפוטרופוסין לדון ולערער בשבילם לזכותם ולהנאתם. ואם יתחייבו בדין מה שעשו עשו. יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידים להם אפוטרופוס. ובוררין להם חלק יפה ודוקא כשכל היתומים באו ורוצים. והאפוטרופסין חולקין בגורל ובשומת ב"ד. ודוקא בדבר שאין שייך בו גוד או אגוד. ואם הגדילו יכולין למחות אי טעו החולקין בשתות. אבל אי לא טעו בשתות אין יכולין למחות בפחות משתות וברוחות. האחין שחלקו הרי הן כלקוחות, פחות משתות נקנה מקח. והני מילי דלא משוי שליח. אבל שוי שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ודוקא שליח דעלמא, אבל שליח דיינין הרי הוא כדיינין. והא דאמרת יתר משתות בטל מקח, לא אמרן אלא דלא אמור ניפלוג בשומא דבי דינא, אבל אמור ניפלוג בשומא דבי דינא מכרן קיים. ורבנו תם זצ"ל גורס, הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמור וכו' אבל אמור ניפלוג בשומא דבי דינא לא. פירוש ומכרן בטל. והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות עד פלגא. וכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. האחין שחלקו, נעל גדר פרץ כל שהו בפני עדים הויא חזקה לקנות שלא יוכלו לחזור זה בזה. מוכר בעין יפה מוכר. והאחין שחלקו אין להם דרך וחלונות וסולמות ואמת המים זה על זה. האחין שחלקו הזוכה בשדה זוכה [בכולה], (ו)אפילו בור וגת ושובך שבשדה קנה. האחין שחלקו, כיון שעלה הגורל לאחד מהם קנו כולם לא שנא מקרקעי ולא שנא מטלטלי. האחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים בטלה מחלוקתם.
השיב רש"י זצ"ל, אשה שלא הוכר בה מום בבית אביה, ומשנכנסה לרשותו נולדו בה, אין לו עליה טענת מומין. ודין ומשפט עליו לנהוג בה כמשפט בנות ישראל. ואם אינו מקרבה ברחמים ובכבוד, יגרשנה ויתן כל כתובתה. ואם אין לו יתן עכשיו כל הנמצא בידו, אלא שיסדרו לו כדרך שאמרו רבותינו לסדר לבעל חוב ובערכין [מטה ושלחן] וכסות לי"ב חדש. ושטר הכתובה יהא עומד לגבותו ממנו בכל שנה בכל אשר ישתכר עד שישלים כל הכתובה. ואם תתרצה להתגלגל עמו על ידי מזונות יתן לה ככל אשר יראו שלשה טובי העיר פרנסה הראויה לה לפי מה שיראו השגת ידו ושער העיר. ואינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. וכל מעשה ידיה אשר תשתכר תתן לו או תוסיף או תחשבם למזונות ועליו יוסיף ככל הצורך. ומה שלוותה ואכלה ישלם. ותשבע כמה לוותה ואכלה. הר"י פסק דמסדרין לבעל חוב. וכן פסק הרב ר' משה בר' מיימון זצ"ל. וכן פסק הרב רבינו ברוך מארץ יוון זצ"ל. ורבינו תם פסק דאין מסדרין. והלוה שטען אין לי במה לפרוע וכן כל החייב לישבע, משביעין אותו פעם אחת כך, אם יש לו עתה מיד, שיפרע. ואם אין לו עתה שיתן לו כל שעה כל העודף יותר מכדי פרנסתו ויפרע, ולא ישבע יותר. אך אם יעידו שיש לו יכופוהו בסילוא דלא מבע דמא.
<h2>דף טו.</h2>
גוים ועבדים פסולים לעדות. ומיהו אם קיבלו אותם בעלי דינים, עדותם עדות. וערל שמתו אחיו מחמת מילה כשר לעדות. ושאינו רוצה למול מחמת צער המילה ולבו לשמים, אם היה יכול למול אך דואג על הצער כשר לפי דברי רבינו תם זצ"ל. אשה פסול לדון ולעדות.
אסור לדון לפני גוים ואפילו אם דנו אותם בדיעבד כדיני ישראל אין דיניהם דין. ונפקא מינה דאינה נעשת כמלוה בשטר לגבות מן לקוחות ומן היורשין. (למ"ד משעת) [אפילו לאחר] העמדה בדין. אבל אם שניהם קבלו עליהם את דייני הגויים, התובע והנתבע מרצונם, ודנום כדיני ישראל דיניהם דין.
<h2>דף טו:</h2>
פלגא נזקא קנסא ואינו משלם על פי עצמו, ולא מגבינן ליה בבבל. אבל חצי נזק צרורות משלם על פי עצמו ומגבינן ליה בבבל. וכלבא דאכיל אימרי רברבי, ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי, משונה הוא ולא מגבינן ליה בבבל. ואי תפס ניזק כלבא ושונרא דאזקו ליה לא מפקינן מיניה. אומר ר"י זצ"ל דגזילות שעל ידי חבלות, שמכהו וחובל בו עד שמניח לו את שלו, אין דנין בבבל. ושאר גזילות דנין.
<h2>דף טז.</h2>
בהמה אינה מועדת לרבוץ על פכים גדולים. אבל על פכין קטנים אורחיה הוא. ומן הצד, שעמדה במקום צר ומיעכה כלים או אדם, ואפילו כלים גדולים בינה לבין הכותל, דרך הילוכה, היינו אורחה.
<h2>דף יז.</h2>
כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים.
כיצד הרגל מועדת לשבר דרך הילוכה. בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הילוכה, בשערה דרך הילוכה, באוכף שעליה, ובשליף שעליה היינו מרצופין שקשורין באוכף (שעליה) ובפרומביא שבפיה, וזוג שבצוארה, וחמור במשאו, משלם נזק שלם. הללו כולם תולדה דרגל הם. דהזקן מצוי ואין כוונתן להזיק. היו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושיברה כלים משלם חצי נזק מן העלייה, וברשות הרבים פטור.
<h2>דף יז:</h2>
כחו כגופו דמי. עגלה המושכת בקרון, כגופה הוי ולא כצרורות, ואם התיזו צרורות מתחת הקרון ושברו את הכלים משלמין חצי נזק. דרסה על הכלי ולא שיברתו, ונתגלגל למקום אחר ונשבר, בתר מעיקרא אזלינן ומשלם נזק שלם.
תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושיברו את הכלים ברוח שבכנפיהם, משלמין חצי נזק. היו מרקדין על גבי עיסה, או על גבי פירות וטינפום ברגליהם או ניקרום בחוטמה [משלמין נזק שלם, העלתה עפר מן הארץ לעיסה] משלמת חצי נזק.
<h2>דף יט.</h2>
אי יש העדאה לצרורות או שינוי לרביע נזק, והיתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא אם כן מתזת [ו]ביעטה והזיקה, כל הני בעיין לא איפשיטן. היתה מהלכת וביעטה והתיזה והזיקה, תולדת רגל היא ופטורה ברשות הרבים. התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הניזק חייבת. כישכשה בזנבה כישכוש יתירא והזיקה, אורחה הוא ופטורה ברשות הרבים. כישכשה באמתה והזיקה מהו תיקו.
<h2>דף יט:</h2>
התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, וחייובה בחצר הניזק. היה דליל קשור ברגלו וזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים, ואפילו קשרו אדם נמי לא משלם התרנגול אלא חצי נזק. והקושר פטור לפירוש רש"י זצ"ל. ור"י זצ"ל אומר הקושר חייב חצי נזק. או שהיה התרנגול מהדס, פירוש מרקד, ושיבר כלים משלם חצי נזק. דליל הפקר ונקשר מאיליו בתרנגול ונתקל בו אדם פטור. קשרו אדם חייב הקושר דקנייה בהגבהה כך פירש רש"י זצ"ל. ור"י זצ"ל פירש דלאו דוקא קשרו אלא אפילו היה מונח במקום מוצנע והניחו במקום התורפה, שפשע בהזקו חייב.
בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין, אפילו אין ראוים לה אלא על ידי הדחק משלמת נזק שלם. אבל כסות או כלים משלמת חצי נזק. חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא בשעת אכילת הנהמא, חייב גם אסלא נזק שלם. דכיון דאורחיה למיכל נהמא, אורחיה נמי לפלוסי לסלא. ובהמה שאכלה פת בשר ותבשיל שעל גבי השולחן משלמת חצי נזק, דאין דרכה בכך. וכן אם מפתתת ואוכלת. ברחא דחזא ליפתא אפומא דדרגא וסליק ואכליה לליפתא ותבריה לדרגא, חייב אליפתא ואדרגא נזק שלם.
<h2>דף כ.</h2>
בהמה ברשות הרבים שפשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת נזק שלם. ובהמה ברשות הרבים בין הלכה ואכלה בין עמדה ואכלה פטורה. קפצה ואכלה חייבת חצי נזק בין ברשות הרבים בין בחצר הניזק.
בהמה מועדת לאכול פירות וירקות, בד"א ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים פטורה. ואם נהנת משלמת מה שנהנת. כיצד אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנת. מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה. מפתח החנות משלמת מה שנהנת, מתוך החנות משלמת מה שהזיקה. אכלה כסות או כלים דמשונה הוא, אפילו ברשות הרבים משלמת חצי נזק. ושתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה, דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.
וכמה מה שנהנת רבה אמר דמי עמיר רבא אמר דמי שעורין בזול. ואיכא מאן דפסיק כרבא. ואיכא מאן דפסיק כרבה.
<h2>דף כא.</h2>
הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, ובחצר דלא קיימא לאגרא. מיהו יכול בעל החצר למנוע כל אדם מלדור בביתו על כרחו. אבל חצר דקיימא לאגרא, אפילו גברא דלא עביד למיגר חייב. ופסק רבינו אב"י העזרי זצ"ל דאם אין איש משתדל לשוכרו ולא להשכירו, אע"ג דאילו הוו בעלים כאן הוו מוגרי ליה, כיון דליתנהו הכא לא הוא ולא שלוחו, הדר בו פטור. דהוי כמאן דלא קיימא לאגרא. ויש משיבים עליו. לאה ורחל היה להן בית בשותפות, ונכנס בעל לאה עם אשתו בבית ודר בו, [והכניס גם את שמעון אחיו עם אשתו], וכשהגיע זמן לפרוע המס לגוי לא נתן ראובן כלום לפי שלא חשש ראובן לחקור אימתי הזמן. והעליל הגוי כי לא ניתן לו המס בזמנו ורצה להחליט לו הבית. עד שנתפשרו זקני העיר בכך וכך. אין עלילת מס של חלק רחל מוטל לא על ראובן ולא על שמעון. ואין ראובן חייב להעלות שכר לרחל מחצי הבית. אבל שמעון חייב ליתן שכירות לרחל לפי מה שהבתים נשכרים. וריב"א זצ"ל אומר, שראובן ושמעון שדרו בו חייבים להעלות שכר לחלקה. טען שמעון אני לא נכנסתי בבית אלא אשתי דרה בו שלא מדעתי ודרתי בבית אחר שמושכר, ולא עבר חדש אחד מיום שנכנסה אשתי בבית רחל עד שיצאתי לדרך אלא שעתה מקרוב באתי ומצאתי אשתי בבית רחל ונכנסתי עמה. חייב שמעון ליתן שכירות לרחל מחצי הבית. דשמעון זה הוא גברא דעביד למיגר, שהרי השכירה אשתו אותו [בית] האחר לשוכר שנזדמן לה תחילה. וכיון שבפניו נכנסה אשתו בבית ולא שמענו עליו שמיחה, ועוד שבשובו נכנס עם אשתו בבית רחל, ולא חזר לביתו הראשון, גילה דעתו דניחא ליה. וליכא למימר כיון שהיתה אשת שמעון בבית שנה אחת ולא מוחה רחל בידה הרי היא כמשאלת חלק ביתה והויא לה כעמד אחר ופירנס את אשתו ששתיקת רחל כמחילה הוא לגבי אשת שמעון. זה אין לומר דרחל קטנה הות ואין שתיקתה מחילה. וכן מצינו בכל מקום כשזה נהנה וזה מהנה אע"פ שאין המהנה יודע בההנאתו לחבירו ואין הנהנה יודע כשההנאה מגעת לידו חייב לשלם דמי הנאתו למהנה. ובלבד שיהא בו חסרון למהנה, דהוי ליה זה חסר וזה נהנה. גליון, ואם חסר אפילו פורתא כשחרוריתא דאשייתא חייב לשלם לו הכל. פירוש ה"ר.
<h2>דף כג:</h2>
ואין צריך בעל החצר לנעול את חצירו שלא תיכנס בהמת חבירו לפנים שלא תזיקנו בשן. עיזי דקיימי לשוקא ומפסדי אפילו ברשות הרבים, מתרינן במרייהו תרי תלת זימני. אי צייתי צייתי. ואי לא, אמרינן להו למישחטינהו אפילו ביומא דלאו שוקא. ואע"פ שהיו משלמין מה שהיו מזיקין לא בעו למיקם בהדייהו בדינא. אבל עיזי דלחלבא קיימי יכלי למימר כשיזיקו אשלם.
איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים. ותם שידי התינוקות ממשמשין בו ואיננו נוגח. שור המועד עד שעת נגיחה רביעית לא מיחייב.
<h2>דף כד.</h2>
לא איפשיט הא דבעינן שלשה ימים, אי לאייעודי תורא אי לאייעודי גברא.
<h2>דף כד:</h2>
המשסה כלבו של חבירו, משסה ודאי פטור. בעל הכלב לא איפשיט אי חייב אי לא. שיסהו בעצמו פטור. שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה אחת מהלכת, בעטה מהלכת ברבוצה רבא מחייב. ופסק האלפסי כמותו. קרן בחצר הניזק רבי טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק.
<h2>דף כו.</h2>
רגל שדרסה על גבי תינוק, בחצר הניזק חייב בכופר. וקיימא לן כופרא כפרה. ואין האפוטרופין ולא עדים זוממין משלמין את הכופר.
אדם מועד לעולם בין ער בין ישן. ואם היה אחד מהן ישן ובא חבירו וישן אצלו, זה שבא לישן אצלו הוי מועד. נזק חייב אפילו בשוגג. ובארבעה דברים לא מיחייב אלא מזיד או קרוב למזיד, כגון בלא התראה או שוגג קרוב למזיד חייב בארבעה דברים. ושוגג אינו רק בנזק. גוסס ויוצא ליהרג שהזיקו, אינו גובה מן היורשים דמלוה הכתוב בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא. ומלוה על פה כי האי גוונא דאין שייך בה נעילת דלת אין היורשין משלמין ואם תפס מטלטלין מחיים מה שתפס תפס וה"ה בריא שהזיק ומת ולא עמד בדין. ואם עמד בדין גובה מקרקע ולא ממטלטלי אלא אם כן תפס.
<h2>דף כו:</h2>
אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה, לענין נזקין חייב. לענין ארבעה דברים פטור. לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. לענין גלות פטור. והאוכל חתיכת חלב אע"פ שלא הכיר בה מעולם שהוא של חלב חייב. לענין עבד לרבנן יצא לחירות לרשב"ג לא יצא. הכיר בה ושכח לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור. לענין שבת פטור. לענין גלות חייב לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן. נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין שבת פטור לענין גלות חייב לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן. נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה, לענין נזקין חייב. לענין ארבעה דברים פטור. לענין שבת אי אמר כל מקום שתרצה תניח חייב ואי לא לא. לענין גלות חייב. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן.
זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, פטור זה ששברו במקל. זרק כלי מראש הגג, והיו תחתיו כרים וכסתות אפילו קדם הוא עצמו וסילקן פטור, דבעידנא דשדא פסקי גירי דידיה והוה ליה גרמא בנזקין דפטור לכולי עלמא. ודינא דגרמי, (ו)היינו היכא דהוא עצמו עושה ההזיק לממון חבירו, כגון השורף שטרותיו של חבירו, וכגון נתייאשה הימנה ולא גדרה דעל ידי ייאוש אוסר הזרעים והוי כמו מעשה. אי נמי היכא דבשעת מעשה עושה ההיזק, הוי דינא דגרמי וקיימא לן דחייב.
זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן. בא שור המועד וקיבלו בין קרניו פלוגתא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ורבנן.
<h2>דף כז.</h2>
נפל מן הגג ברוח מצויה ונתקע באשה חייב בארבעה דברים ופטור על הבושת וביבמתו לא קנה, נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור מארבעה דברים. ברוח מצויה חייב בארבעה דברים ופטור על הבושת. ואם נתהפך לאחר שהתחיל ליפול על האדם להנאתו חייב אף על הבושת.
הניח גחלת על לבו ומת פטור, על בגדו ונשרף חייב. השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל חוב השטר. וקטן שהזיק חייב לשלם לכי גדל מה שהזיק בקטנותו. אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל ומודה שמואל במכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלת[ו] שאינה מחול, ומודה שמואל שאם נותנן במתנת שכיב מרע במתנה שאין היורש יכול למחול, אבל שכיב מרע עצמו יכול למחול. הר"ח זצ"ל ור"ת זצ"ל שוין במוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו, שחייב המוחל לפרוע ללוקח כל מה שכתוב בשטר, לבד ממוכרת כתובתה שמחזרת לו מעותיו משום דבשעת המקח לא קיימא הכתובה ליגבות. (ורמב"ם) [ורשב"ם] ור"י זצ"ל סוברים דאף המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו אינו חייב לפרוע לו כל הכתוב בשטר, אלא מעותיו מחזיר לו. בירושלמי דין דמחיל שטר חוב לחבירו ר' חיננא ור' מנא, חד אמר מחול וחורנא אמר לא מחיל ליה עד שמחזיר לו שטרו. ופר"ח זצ"ל דלית ליה תקנה לקונה שטר חוב שלא יהא המוכר יכול למחול.
המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור. ואם הוזק בה הנתקל, בעל (הבית) [החבית] חייב בנזקו.
<h2>דף כז:</h2>
הרי אמרו לגבות מן הבועט את חבירו בארכובתיו שלש סלעים, בועט ברגלו חמש סלעים, הכה אותו באוכף של חמור י"ג סלעים. פירש רש"י זצ"ל שאלו הן תשלומי הבושת, לבד חיוב שאר דברים. ופירש ר"י זצ"ל דהיינו לגדול שבישראל. והאלפסי כתב דהאי דמי הכל הוא. עביד איניש דינא לנפשיה. ודוקא בדבר ידוע שזה גוזלו.
<h2>דף כח.</h2>
נשברה כדו בר"ה בפשיעה והוחלק אחר במים והוזק בגופו חייב. נטנפו כליו פטור ואפילו לא הפקיר את מימיו.
<h2>דף כח:</h2>
אפילו נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב. דקיימא לן כרבי נתן דאמר שור שדחף את חבירו לבור כל היכא דליכא לאישתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור.
<h2>דף כט.</h2>
קיימא לן דנתקל לאו פושע הוא. ומפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וכגון נתקל פטור.
<h2>דף כט:</h2>
ומפקיר נזקיו דעלמא שאינו אנוס, כגון שהשליכן מדעת, וכגון בור ברשות הרבים חייב.
<h2>דף ל.</h2>
בין בור בר"ה בין בור ברה"י חייב. והגודר גדרו בקוצים וצמצם לתוך שלו פטור, שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים.
המצניע קוציו וזכו[כ]יותיו בתוך כותל רעוע של חבירו, ובא בעל הכותל וסתר את כותלו, ונפלו לרשות הרבים והיזקו, חייב המצניע. אבל בכותל בריא המצניע פטור ובעל הכותל חייב. והמכסה את בורו בדליו פירוש כיסוי של חבירו ובא בעל הדלי ונטל דליו בעל הבור חייב. חסידים הראשונים היו מצניעים קוציהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהם, ומעמיקים להם שלשה טפחים. האי מאן דבעי למיהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין כי הני, ואמרי לה מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות.
רבי יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל ל' יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם ובהמה. ואם הוזק בהם אחר פטור. כתב האלפס דאין הלכה כרבי יהודה דפטר ורבינו אב"י העזרי כתב דיתכן היות הלכה כמותו.
<h2>דף ל:</h2>
המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהם אחר חייב בנזקו, וכל הקודם בהם זכה בין בגופן בין בשבחן. והוא שהשביחו. וכגון שהתרו בו לסלקם ולא סילקם, אבל אם לא התרו בו הלכה ואין מורין כן.
<h2>דף לא.</h2>
שני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה, ונתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון ונפל. ראשון חייב בנזקי שני אם שהה כדי עמידה ולא עמד. אומר ר"י זצ"ל שאפילו במקום שאדם נקרא פושע לענין שאם היזיק אחרים שחייב בנזקו, אינו נקרא פושע לענין שאם אחרים הזיקוהו שנאמר איהו גרם לנפשיה ויהיה פטור מי שהזיקו אלא חייב.
<h2>דף לב.</h2>
היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור. ואם עמד בעל הקורה לפוש ופסקיה לאורחיה כשלדא חייב, לכתף פטור. ואם אמר לבעל החבית עמוד פטור. היה בעל חבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה (אם עמד בעל הקורה לפוש ופסקיה לאורחא כשלדא חייב, לכתף פטור. ואם אמר לבעל החבית עמוד פטור ו)אם עמד בעל החבית פטור. ואם אמר לו לבעל הקורה עמוד חייב. וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו.
אסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה, ואם הוא רגיל תדיר להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציא וליתן כתובה. וכן השיב רבינו שמחה זצו"ל שיעשוהו על ידי גוים ויאמרו לו עשה מה שישראל אומר לך.
שנים שהיו מהלכין בר"ה או רצין והזיקו זה את זה, שניהם פטורים. אחד רץ ואחד מהלך, רץ חייב. ובערב שבת מחצי היום ולמעלה פטור.
<h2>דף לב:</h2>
המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד, ברשות היחיד זה והזיק ברשות היחיד אחר. ברשות הרבים זה והזיק ברשות הרבים אחר חייב. הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו. חייב בנזק ופטור מארבעה דברים. ואם נכנס ברשות חייב בארבעה דברים ופטור מבושת. וזה וזה פטור מגלות אם מת. ורב פפא משמיה דרבא אמר ברשות חייב גלות. ובשוליא דנפחא כשרבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא וכסבור רבו שיצא פטור מגלות. ואם (משיע) [משיצאה] אבן מתחת ידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור גם מארבעה דברים.
<h2>דף לג.</h2>
שני שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק. שניהם מועדים משלמין במותר נזק שלם. תם ומועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם. תם במועד משלם במותר חצי נזק. וכן שני אנשים שחבלו זה בזה, משלמין במותר נזק שלם. אדם בתם ותם באדם, אדם בתם משלם במותר נזק (אמר) שלם. תם באדם משלם במותר חצי נזק, ר' עקיבא אומר תם באדם משלם במותר נזק שלם ומגופו, ולכ"ע שור שחבל באדם פטור מד' דברים.
שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום, נוטל את השור. ולא מצי מזיק לסלוק בזוזי. ואם הקדישו ניזק הוי קדוש, ואפילו קודם גבייה. מכרו מזיק אינו מכור. הקדישו קדש ולא לגמרי לפדותו בשוויו, אלא ליתן בפדיונו דבר מועט.
<h2>דף לג:</h2>
שור תם אם שחטו עד שלא עמד בדין חייב, דהמזיק שיעבודו של חבירו חייב.
מלוה בשטר, חוב מאוחר ותפש מטלטלין אין מוציאין מידו. אבל תפש מקרקעי מוציאין מידו.
<h2>דף לד.</h2>
שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, וחבל בו בחמשים זוז, שבח ניזק ועמד על ד' מאות זוז, בין דפטמיה פטומיה בין דשבח ממילא, נותן לו כ"ה דהיינו כשעת הנזק. כחש הניזק מחמת המכה נותן לו כשעת העמדה בדין. שבח מזיק ועמד על שלש מאות, נותן לו כ"ה כשעת הנזק, וכגון שפיטמו, וכגון שאין השבח יתר על היציאה. שאם היה יתר, נהי דשותף כיורד ברשות דמי, מכל מקום מה שהאדם רוצה ליתן לפטם יתן הניזק למזיק, והמותר שבח לניזק כפי חלקו המגיעו. וקמ"ל דלא אמרינן הניח מעותיו על קרן הצבי. מזיק שקיל בשבח הנבילה כשאינו נשכר, ואע"ג דאית ליה פסידא לניזק. ואם הוא נשכר לא שקיל ואפילו לית ליה פסידא לניזק, ואין תם משלם יותר מחצי נזק.
<h2>דף לה.</h2>
שור שהיה רודף אחר שור והוזק הנרדף, זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה, המוציא מחבירו עליו הראייה. היו שנים רודפים אחר אחד זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק המוציא מחבירו עליו הראיה. היו שניהם של איש אחד שניהם חייבים. פירוש ואם אבד האחד אמר ליה מזיק אייתי ראייה דהאי תורא אזקך ואשלם לך. ואפילו ידוע בודאי ששניהם הזיקו אין הנשאר משלם כל חצי הנזק. (צריך עיון לקמן).
<h2>דף לה:</h2>
טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור, ואי תפס שעורין לא מפקינן מיניה.
<h2>דף לו:</h2>
שור שנגח ותפסו הניזק לגבות הימנו, נעשה עליו שומר, ושמירתו מוטלת עליו ולא על בעליו. ואם לא תפסו שמירתו על שניהם. ור"י זצ"ל פירש דלא נעשה שומר אלא מחלקו, ועל כל אחד מוטל לשמור חלקו.
<h2>דף לז.</h2>
שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו. מועד לקטנים אינו מועד לגדולים. מועד לאדם אינו מועד לבהמה. מועד לשבתות אינו מועד לימות החול. ולפי הירושלמי מועד לשבתות לבהמה מועד לימות החול לבהמה. נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל. ראה שור נגח, שור לא נגח, שור נגח, שור לא נגח, שור נגח, שור לא נגח, נעשה מועד לסירוגין לשוורים. ראה שור נגח, חמור לא נגח, סוס נגח גמל לא נגח, פרד נגח ערוד לא נגח, נעשה מועד לסירוגין לכל.
<h2>דף לז:</h2>
נגח שור שור ושור חמור וגמל. או חמור וגמל שור שור ושור, לא איפשיט אי אייעד לכולהו מיני, אי לשוורים דווקא. וכן בשבתות וחול. נגח שור יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה ויום שמונה עשר בחדש זה, הוי מועד, וקמייתא לאו ממנינא. שמע קול שופר ונגח, קול שופר ונגח, קול שופר ונגח, נעשה מועד לשופרות.
שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח של ישראל פטור. שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור. ושל נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם.
<h2>דף לט.</h2>
אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. אפוטרופוס של יתומין, חייבין לשלם כי פשעי.
<h2>דף לט:</h2>
הכי קיימא לן דרשות אינה משנה.
<h2>דף מ:</h2>
רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לו תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו. פירש רבינו יהונתן בר' יצחק זצ"ל דוקא שאין ללוה במה לפרוע. ולאבא מרי זצ"ל נראה דמיירי רבי נתן אפילו ביש לו. והפורע חובו של חבירו איבד מעותיו, ואפילו אית ליה משכון למלוה. ואפילו הוא דוחק תדיר את הלוה לפרוע לו, אפילו הכי איבד מעותיו. והך דרבי נתן שייכא בחוב של הלואה. ושייכא נמי בשכירות. ודווקא היכא שלוי לוה מנה משמעון ושוב אחר כך לוה שמעון מראובן, אז מוציאין מלוי ונותנין לראובן, אבל היכא שלוה שמעון מנה מראובן ואחר כך לוי משמעון לא. ושייכא נמי בגוזל ונגזל. ושייכא נמי בנפקד ומסור דמפקינן מנפקד של המסור ויהבינן לנמסר. ורבינו שמחה זצ"ל חולק במסור. וכשהקהל נותנין חרם על כל מי שיש בידו פקדון של פלוני הדר חוץ לעיר יתנהו עבורו למס, אם אין המפקיד חייב ליתן עם הקהל, אין השבועה חלה על הנפקד. ואם נתנו לקהל חייב לפורעו למפקיד, ואפילו אנסוהו עד שנתנו להם. ואם המפקיד חייב ליתן מס עם הקהל, חייב אז הנפקד ליתנו להם מדרבי נתן. ראובן שהיה חייב לשמעון, ובא לוי וגזל את ראובן, מפקינן מלוי ויהבינן ליה לשמעון. ואין שמעון יכול למחול ללוה שלו ולהפסיד למלוה שלו שלא יגבה הימנו. פסק ר"ח זצ"ל כרבי נתן. ובלבד שידוע האמת שחייב לו עדיין. ורבינו אבי העזרי נסתפק אם יאמר זה כבר פרעתי לנושה קודם שתבעתני, אם יכול להשביעו על ככה. ורבינו משולם בר' נתן זצ"ל השיב שאם החזיר הממון לבעליו אחר שקבל זה עליו קודם שפסקו לו בית דין הדין כרבי נתן שעליו לשלם גם לזה. וגם רבינו תם זצ"ל פוסק כרבי נתן. ולא גבי ראובן מחייב של שמעון מכח שמעון, אלא היכא שהיה יכול לגבות מכח עצמו.
<h2>דף מב:</h2>
אין הבעל יורש נזקי אשתו, ואין הבעל יורש מלות אשתו ואפילו מלוה בשטר. ואע"פ שאם היתה באה לידה בחייה היה לה דין נכסי מלוג.
דמי וולדות שפחה לאדוניה, ולא לבועלה.
<h2>דף מג.</h2>
ראובן שהרג שמעון, אע"ג דמיחייב מיתה, משלם דמיו ליורשיו בבא לצאת ידי שמים. אי נמי אי תפסי יורשים מיניה דרוצח לא מפקינן מינייהו.
<h2>דף מד:</h2>
שור שנתכוין להזיק את זה והזיק את זה רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר. פירש רבינו חננאל, יש פוסקין כרבי יהודה ויש פוסקין כרבי שמעון.
<h2>דף מה.</h2>
אדם המזיק באונס שהוא כעין (גניבה ו)אבידה חייב, באונס שהוא כעין גניבה פטור.
<h2>דף מה:</h2>
מסר שורו לשומר סתמא והכיר בו שהוא נגחן, הזיק חייב, הוזק פטור. אבל אם פירשו והתנו הכל לפי התנאי.
אחד תם ואחד מועד ששמרו שמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה פטור. ושמא בתם חייב עד שישמרו שמירה מעולה. אמר רב אדא בר אהבה לא פטר רבי יהודה אלא צד העדאה שבו, אבל צד תמות במקומה עומדת להתחייב בשמירה פחותה. ורב סבר דלגמרי פטר ליה רבי יהודה. ולא ידענא אי הלכה כרב או כרב אדא. ומועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל.
<h2>דף מו.</h2>
לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, וכן לא (ישהא) [ישהה] שור המועד.
קיימא לן הלכה כרבנן, בין ברי וברי, ובין שמא ושמא, בין ברי ושמא ובין שמא וברי, בכולהו המוציא מחבירו עליו הראייה. ואפילו היכא דלא תפיסי תרוייהו. וכגון דאית ליה חזקה לנתבע, אבל אי לית ליה חזקה לנתבע בין ברי וברי בין שמא ושמא, יחלוקו ואפילו לרבנן.
לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא היכא דמצי לדעת וטעין איני יודע.
ר"ח זצ"ל ור"י אלפס זצ"ל פסקו הלכה כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ותמה אבא מרי זצ"ל דהא איכא נמי סתמי כרב. מחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה משני צדדין טריפה. נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לפני שחיטה. לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא אחר שחיטה. הוגלד פי המכה בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה. ואם לקחה טבח זה בתוך שלשה ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו. לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראייה. כך פסק האלפסי בלשון אחד. ובלשון אחר פסק כשמואל דכל שנולד לו ספק ברשותו עליו להביא ראייה, הלכך על הטבח להביא ראייה ואפילו לא נתן דמים. ואם לא יוכל להביא ראייה יתן. ודוקא לגריעותא אמרינן כל הנולד לו ספק ברשותו עליו להביא ראייה, אבל לטיבותא לא. וגימגום. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים. ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר, והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים או הטילוהו לכלבים, ישלמו לו דמי טריפה. המוכר פירות ונמצאו טבלים, בשר ונמצא בשר בכור, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, רבי שמעון בן אלעזר אומר ינכה להם מן הדמים. השוחט את הבכור ורואה את מומו אחר שחיטה רבי יהודה מתיר, וקיימא לן כותיה.
<h2>דף מו:</h2>
פרה שנגחה את השור ונמצא וולדה בצדה, אי פשיטא לן דהוה וולדה בהדה כי נגחה והשתא ליתא לפרה, משתלם חצי נזק כוליה מוולד. ואי לא איפשיטא לן [ואפשר] דלא הוה וליתא לפרה דלישלם מינה, לית ליה ולא מידי. ואי ולד דחד ופרה לחד, אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה, משתלם רביע מן הפרה ורביע מן הוולד. ואי מספקא לן משתלם רביע נזק מבעל הפרה, ואידך רביע מפסיד. גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו, אין אומרים בידוע שזה הרגו.
<h2>דף מז.</h2>
פרה שהזיקה גובה מולדה, תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה. שור שנגח פרה מעוברת והפילה או מתה, שמין את הפרה כמה היתה יפה מתחילה וכמה היא יפה עכשיו. וכן הקוטע יד עבדו של חבירו שמין עבד זה כמה יפה עכשיו וכמה היה יפה מתחילה. פרה דחד וולד דחד (שהזיקו) [שהוזקו], פיטמה לבעל פרה, ניפחה חולקין.
<h2>דף מז:</h2>
כל הא ביתא קמך, אפילו שומר חנם לא הוי, ואפילו פשע בשמירתו פטור, דהאי לישנא גרע מרשות סתמא. שאם הכניס אדם בהמתו לבית בעל הבית ברשות, סתמא דמילתא קביל עליה בעל הבית נטירותא. אבל בחצר עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור. ופועל שבא לתבוע שכרו מבעל הבית, ובא ועמד בשער וקראו לבעל הבית, והשיבו ואמר לו אין, אם בעל הבית זה פעמים מצוי בשוק ופעמים אינו מצוי, אז אין משמע לשון "אין" הכנס אלא קום אדוכתיך ואם נכנס הפועל והוזק, פטור בעל הבית.
הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, והוחלקה בהם בהמתו של בעל הבית, בעל הפירות חייב. אבל אכלתן והוזקה באכילתה פטור, דהוה לה שלא תאכל. כאן פסק ר"ח זצ"ל דאפילו בחצר, סתמא דמילתא קביל עליה נטירותא. כל היכא דקביל עליה נטירותא, לא איפשיט אי דוקא דנפשיה, אי דעלמא נמי.
<h2>דף מח.</h2>
ההיא איתתא דעלת למיפא בההוא ביתא, אתא ברחא דמרה דביתא אכליה ללישא ומית. חייבה רבא לשלומי דמי ברחא למריה. וכן הלכה כיון דמיפא בעיא צניעותא, שמגלה זרועותיה, מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו. הילכך עלה דידה רמיא נטירותא.
הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, וחפר בה בורות שיחין ומערות, בעל השור חייב בנזקי חצר, בעל החצר חייב בנזקי הבור. ומספקא ליה לר"י זצ"ל אם אדם חפרו, אי רמינן עליה חיובא דבור, או על בעל החצר. אמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו חייב. הרביץ גללים ונטנפו בהם כליו של בעל הבית פטור. אבל הוזק בהם הוא עצמו חייב דחשיב כמפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה, דפושע הוא אצל גללים כשמכניס שורו שלא ברשות, שדרכו להרביץ גללים. וסתם גללים אפקורי מפקר להו. ואמר רבא נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית אפילו בלא מתכוין חייב. הזיקו בעל הבית פטור. ואי הוה ידע ביה חייב, דנהי דלאפוקיה אית ליה רשותא לאזוקיה לית ליה רשותא. ושנים שנכנסו לחצר בעל הבית ברשות או שלא ברשות והזיקו זה את זה אפילו שלא מדעת חייבין. הוזקו זה בזה פטור[ין], אחד ברשות ואחד שלא ברשות, ברשות פטור שלא ברשות חייב.
<h2>דף מח:</h2>
נפל לבור והבאיש את מימיו מריחו פטור. ואם הבאישם מגופו, בשעת נפילה חייב אחר נפילה פטור.
אדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי וולדות לבעלה, ואפילו מתה האשה. ואינו חייב עד שיכה במקום עוברה דהיינו חלל כל הגוף, ואינו משלם אלא לבעל ההריון, ואפילו אינו בעלה. ודוקא בראוי להיות בעלה, לאפוקי בא על אמו או על אחותו.
<h2>דף מט.</h2>
אין הבעל נותן ליורשיו. היתה שפחה בשעת עיבורה ונשתחררה פטור. היתה גיורת נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר ומת הגר פטור. חבל בה אחר מיתת הגר, מיחייב לשלומי לה לדידה.
שור שנגח את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי וולדות. נגח שפחה ויצאו ילדיה חייב לשלם דמי ולדות לאדוניה. ואדם שנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון.
כיצד משלמין דמי וולדות, שמין את הוולדות כמה הן יפין ונותן כל דמיהן לבעל. ושבח וולדות דהיינו פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הוולד, חולקין. ומבכרת אין לה שבח.
<h2>דף מט:</h2>
המחזיק בשטרותיו של גר לא קנה הקרקע שנשתעבדה בזה השטר. ואם זכה בנייר לא איפשיט. משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו, מוציאין אותו מידו. משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו, וזה קנה את השאר והוא שאין המשכון בחצר המשתמרת של מלוה. העודר בנכסי הגר שמת וכסבור שלו הן, לא קנה. בנכסי גר זה וכסבור של גר אחר הן קני.
<h2>דף נ.</h2>
חפר ופתח ומסר לרבים. פירוש דאמר לבני עירו בור זה שחפרתי צריך לכם להיות מי גשמים מתכנסים לשם וראויים לשתות בהמה מהם הרי הוא מסור לכם. רש"י זצ"ל. ור"ח זצ"ל פירש כגון דיהיב להו נעולה, פטור.
<h2>דף נ:</h2>
אמר רב בור שחייבה תורה עליו להבלו ולא לחבטו ושמואל אמר להבלו וכל שכן לחבטו. ונפקא מינה אי עביד גובהה ברשות הרבים, ועלה שם השור ונפל ומת. לרב פטור ולשמואל חייב. פירש רבינו חננאל זצ"ל קיימא לן כשמואל ויש אומרים דהילכתא כרב וכן כתב האלפסי. היה הבור פחות מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור ומת פטור, ואם הוזק בו חייב. והני מילי דנתגלגל לבור, אבל אם היה השור עומד על רגליו ונפל לבור עמוק ומת חייב.
<h2>דף נא.</h2>
בור של שני שותפין, כגון שעקרו שניהם חוליא בבת אחת והשלימוהו לעשרה ונשתמש בו הראשון ואחר כך השני, הראשון פטור משהניחו לשני משתמש.
אחד החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה, אחרון חייב בין למיתה בין לנזקין. אחד חופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים, כולם חייבים. אחר החופר בור עשרה שהוא רחב ואין בו הבל למיתה, ובא אחר (וסייר) [וסייד] וכייר וקיצרו עד שיש בו הבל למיתה, האחרון חייב.
<h2>דף נא:</h2>
הניח אבן על פי הבור והשלימו לעשרה האחרון חייב. טם טפחו וסילק אבנו מהו, תיקו. בור שמונה ומהן שני טפחים מים חייב. בור תשעה ומהם טפח אחד מים. בור שבעה ומהם שלשה טפחים מים מהו תיקו. בור עשרה ובא אחר והרחיב את פיו, חזינן אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלה. ואי בחבטא מיית הרי קירב הזיקא. אי נמי אי מהאי גיסא דרווח נפל הרי קירב היזיקא, ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא. וכל תיקו דממונא לקולא. בור שעומקו כרוחבו פלוגתא אי יש הבל אי לאו.
המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דליו כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי. ואם הלך והחזיק שלא בפניו קנה.
<h2>דף נב.</h2>
המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי. ואם הלך והחזיק שלא בפניו על ידי נעל גדר ופרץ קני. ופירוש נעל היינו נעילת הדלת אפילו בלא תיקון מנעול.
המוכר עדר לחבירו כיון שמסר לו משכוכית, דהיינו זוג שמקרקש בה לפני העדר, אי נמי עיזא דאזלא בריש עדרא, כמאן דאמר לך משוך וקני דמי.
בור של שני שותפין כיסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה, השני חייב והראשון פטור עד שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו. והוא הדין השני שנותנים לו שיעור זה, אלא דלא בעינן שיודיעוהו, שכבר ידע. כיסהו כראוי והתליע ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור.
<h2>דף נג.</h2>
נפל לפניו מקול הכרייה חייב. לאחריו מקול הכרייה פטור. וזה וזה בבור. ואם נתהפך חייב. ובבור ברשותו בין כך ובין כך חייב. שור שדחף את שור שוטה או מהלך בלילה לבור, בתם בעל השור משלם רביע, בעל הבור שלשה חלקים. ובמועד זה מחצה וזה מחצה. אבל [דחף] את הפקח ביום פטור. בור כרוי, ובא אחר והניח אבן על שפתו, משלמין בין שניהם.
<h2>דף נג:</h2>
שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין, לענין ארבעה דברים אדם חייב שור ובור פטורים. לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב, אדם ובור פטורים. לענין כלים ושור פסולי המוקדשים, אדם ושור חייבים ובור פטור.
<h2>דף נד.</h2>
פטור על נזקי כלים בבור אפילו בחדתי דמיפקעי בהבלא.
<h2>דף נד:</h2>
נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן סומא ומהלך בלילה חייב. פקח ביום פטור. אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור.
<h2>דף נה:</h2>
הכונס צאן לדיר ונעל בפניו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה פטור. דבשן ורגל לכולי עלמא סגי בשמירה פחותה.
ארבעה דברים העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן הפורץ גדר רעוע לפני בהמת חבירו ויצאה בהמה וברחה, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אבל בכותל בריא בדיני אדם נמי מיחייב אכותל. והכופף קמתו של חבירו לצד הדליקה שתבער בה האש, כגון דמטיא ליה ברוח שאינה מצויה. דאי ברוח מצויה בדיני אדם נמי חייב. והשוכר עידי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון. וכגון דלא איתבריר לן שהם עידי שקר או דלית לחבריה מה לשלם. ודוקא שוכר אבל אומר לא. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו, ואפילו בחד. הנותן סם המות לפני בהמת חבירו. והשולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן. והמבעית את חבירו ולא עביד מעשה בגופיה. נשבר כדו ולא סילקו, גמלו ולא העמידו, כל הני פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
<h2>דף נו.</h2>
כותל בריא שנפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים או חתרה ויצאה והזיקה פטור.
הנחה בחמה ונעל בפניה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, אפילו חתרה כותל בריא ויצאה והזיקה חייב. או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצאה והזיקה חייב.
<h2>דף נו:</h2>
הוציאוה ליסטים לגוזלה. פירוש כגון דקמו לה באפה הליסטים חייבין. ולאביי ורב יוסף דווקא דהכישוה דמההיא שעתא איחייבו באונסיה והיזיקיה.
מסרה רועה לברזיליה פירוש תלמידו, נכנס תחתיו ורועה קמא איפטר ליה לגמרי. ובעלמא שומר שמסר לשומר חייב.
<h2>דף נח.</h2>
הוחלקה במי רגליה ונפלה לגינה שאינה יכולה לירד שם משלמת מה שנהנת מקילקול העשבים שנחבטה עליהם, וכן מה שאכלה כל היום. ואם דחפתה חבירתה משלמת מה שהזיקה. ומשידעו בה בעלים לא סגי לה תו לגבי האי גינה בשמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה.
ירדה כדרכה וטינפה פירות במי לידה חייב. דכל תחילתה בפשיעה וסופה באונס כי האי גוונא שהאונס בא מחמת הפשיעה חייב. נפלה לגינה וירדה לתוך גינה אחרת, לעולם אינה חייבת עד שתצא מתוכה לר"ה, ותכנס מרשות הרבים לשדה אחרת.
<h2>דף נח:</h2>
כיצד משלמת מה שהזיקה, כל דבר שהיא אוכלת שמין אותו בששים כמותו בין מעט בין הרבה. לבד מדיקלא פרסא דחשוב הוא מאד, ונישום בפני עצמו. ואם קץ כופרא בתמרים או בוסר בענבים, שיימינן ליה בששים עם הקרקע.
<h2>דף נט:</h2>
כל הני דאמרינן דשמין בששים אגב קרקע בפירות שלא בישלו כל צרכן, אבל בבישלו כל צורכן משלם כל ההיזק פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים. ובירושלמי [פ"ו ה"ב] משמע דאם אכלה בוסר או פגין שמין לו פירות גמורים. וכן תבואה שהביאה שליש שמין לו כל ההיזק בפני עצמה. לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו, איבדה כתובתה, דשני בין לוקח אחד לשני לקוחות. וישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי ואין לו חזקה אלא בשטר. והני מילי אם לא מיחה, אבל אם מיחה תחילה גלי אדעתיה דלא היה ירא למחות ומעתה היה לו למחות בסוף כל שלש ומדלא מיחה הפסיד. כך דן רבינו אב"י העזרי זצ"ל.
המגדיש לתוך שדה חבירו שלא ברשות ואוכלתן בהמתו של בעה"ב פטור ואם הוזקה בהם בעל הגדיש חייב ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. ובנטר בי דרי עסיקינן דבסתמא נמי עול ואינטר לך קאמר.
השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ארשב"ל משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת (ולכה) [וליבה] אבל מסר לו שלהבת חייב, ורבי יוחנן אמר אפילו שלהבת פטור עד דמסר ליה גווזא או סילתא או שרגא. כך פירש רבינו חננאל זצ"ל. ונראה דלא מיחייב עד דמסר ליה כל שלשתן. כתב האלפסי מסתברא דהילכתא כרשב"ל משמיה דחזקיה. ואיכא מאן דאמר דהלכתא כרבי יוחנן, וכן פירש רבינו חננאל זצ"ל.
השולח את הבערה ביד פקח הפקח חייב. אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים, אחד מביא את העצים ואחד מביא את האור, האחרון חייב. בא אחד וליבה המלבה חייב. ליבתו הרוח כולן פטורין ואפילו ברוח שהעולם מתנהג בו פטור, שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא.
<h2>דף ס.</h2>
ליבה וליבתו הרוח, אם יש בליבויו כדי ללבות ואין ברוח כדי ללבות לבדה חייב. ואם אין בליבויו כדי ללבות וגם לא ברוח לבדה פטור. וכגון שאם לא נתלבית מחמת הרוח לא היתה יכולה להזיק. ואפילו אי חשיב גירי דיליה לענין הרחקה דרקתא דבי בר מריון דפרק לא יחפור [ב"ב כ"ו ע"א] פטור בהזקן. [ע"ב] הגוזל על מנת לשלם נקרא רשע אפילו ישלם.
<h2>דף סא.</h2>
וכל המוסר עצמו על דברי תורה אין אומרים אותה הלכה שנסתכן עליה משמו. וקשה מרבי יוחנן הסנדלר דחליצה [ירושלמי יבמות פי"ב ה"ה].
עברה הבעירה דרך הרבים דהיינו י"ו אמה או גדר שהוא גבוה ארבע אמות ויותר מעט ועצי הדליקה שווים לגדר או נמוכים מעט מן הגדר, ואפילו השלהבת גבוהה מן הגדר, ואפילו אם מעבר הגדר שדה מליאה קוצים, רק שיהא הגדר גבוה משפת קוצים ולמעלה ארבע אמות ועוד פטור. ותו יש לפרש דבעינן שיהא הגדר גבוה מעצי הדליקה ארבע אמות ויותר וכן מן הקוצים.
לא שנו אלא בקולחת אבל בנכפפת. פירוש שרוח מטה אותה וכופה לצדדין מפסיק השלהבת (ורוגלת) [ודולגת], אפילו עד מאה אמה בגדר, ומאה מיל ברוחב דרך הרבים, ועצים מצויין לה חייב. פירוש אחר נכפפת אש נמוכה והולכת ונסרכת בעשבים ובקיסמין שעל גבי הקרקע. דרך הרבים יש מפרשים אפילו אם הדליק אש באמצעו. עברה נהר רחב, ואפילו לית מיא, או אריתא דדלאי דאית בה מיא פטור.
<h2>דף סא:</h2>
המדליק בתוך שלו לפי שעה, עד כמה תעבור הדליקה ויהא חייב רבי שמעון אומר הכל לפי גובהה של דליקה, שאם תעבור יותר מן הראוי לגובהה פטור.
המדליק את הגדיש והיו בו כלים אינו משלם אלא דמי גדיש בלבד. ורואין מקום כלים (האילו) [כאילו] מלא תבואה. בד"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו, אבל במדליק בתוך של חבירו משלם כל מה שבתוכו. ודוקא כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר. והמשאיל מקום לחבירו להגדיש חיטין והגדיש שעורין, שעורין והגדיש חיטין, שעורין וחיפן בחיטין, חיטין וחיפן בשעורין, אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד. ובמדליק בתוך שלו איירי. ומודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שדרך בני אדם להניח בבתים.
<h2>דף סב.</h2>
הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא והלכה והזיקתו, משלמת של זהב. פשעה בו משלמת של כסף.
עשו תקנת נגזל במפסיד ממון חבירו בידים. אריסיה דבר זיזא (הופקדה בידו) [הפקיד ביד אחר] ליטרא דדהבא ומית בר זיזא ואריסיה, והיו לבר זיזא בנים גדולים וקטנים. והורה רבי ישמעאל בר' יוסי ליתן חצי הזהב לבני זיזא הגדולים, והחצי יהא מונח עד שיגדלו הקטנים. וכשמת רבי ישמעאל בר' יוסי בא המעשה לפני רבי חייא והורה ליתן חצי הנשאר לבני האריס והחצי שזכו בו בני בר זיזא הגדולים לא יחזירו לבני האריס, שעל פי בית דין זכו. וגם לקטנים לא יתנו כלום.
עשו תקנת נגזל באשו ולא עשו תקנת נגזל במסור. ובספר חפץ פסק דעשו תקנת נגזל במסור. והיכא ששני ישראלים דרים יחד ביישוב ואין להם עדים, ואתא חד וקא צווח על חבריה דמסריה לגוים או לשלטון, והלה אומר להד"ם, זה היה מעשה והורה רבינו אליעזר ממיץ זצ"ל בשם רבינו תם זצ"ל שיש לו לישבע לפני השלטון שלא דיבר לשלטון על שכנגדו שום דבר רע המביאו לידי הפסד. ראובן הטוען על שמעון "מסרתני שהפסדת לי כך וכך או גנבת לי כך וכך" והלה אומר להד"ם. ישבע הנתבע שבועת היסת ויפטר, דבכל דבר שייך שבועת היסת ואפילו בקרקעות. מסור פסול לעדות. ואפילו איניש דסני לחבריה ואמר ליה בפני רבים אזילנא ומסרנא לך, מן דיבוריה רשע הוא.
ההוא גברא דשדי ארגז דחבריה בנהרא, טעין אידך ואמר "הכי והכי הוה לי בגוה". מידי דאורחיה להניח בארגז ישבע ויטול. מידי דלאו אורחיה אפילו יש עדים שהיה בתוכו פטור. ומרגניתא בארגז אי אורחיה או לא בעיא היא ולא איפשיט.
חמסן יהיב דמי ואין המוכר אומר רוצה אני.
<h2>דף סב:</h2>
גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב. גמל שהוא טעון פשתן ועבר ברשות הרבים נכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנווני והדליקה בו את הבירה, בעל הגמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב. רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור.
מדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים, ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד. הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל. טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ודווקא שנשבע ואחר כך באו עדים, אבל בלא שבועה או טוען טענת אבידה ואפילו נשבע אינו משלם אלא קרן.
אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, ולא הטובח ומוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
<h2>דף סג.</h2>
הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל.
<h2>דף סה.</h2>
אמר רב קרן כעין שגנב, תשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. וכגון דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף זוזא. אבל דמעיקרא זוזא ולבסוף ארבעה אפילו קרן כדהשתא. גנב כחושה ופיטמה או שגנב שמינה והכחישה בידים משלם תשלומי כפל וארבעה וחמשה כעין שגנב.
<h2>דף סה:</h2>
א"ר אילעאי גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, נעשה שינוי בידו וקנאו. טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר.
<h2>דף סו.</h2>
שינוי קונה וייאוש כדי בגזילה לא קני.
<h2>דף סח.</h2>
המוכר לפני ייאוש חייב.
<h2>דף ע.</h2>
כתבינן אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה, ואפילו על הלוואה שאינו יכול להקנות בשום ענין לחבירו לגמרי אפילו אגב קרקע, אורכתא כתבינן דמסקינן שליח שויה. ולענין זה יכול להקנות, (ולמיחוי) [ולמיחזי] כשיקרא לא חיישינן. וכל אורכתא דלא כתיב בה דון וזכי ואפיק לנפשך לית בה מששא. יכול המרשה לבטל שליחות המורשה ולהרשות אחר. וכן יכול המרשה למחול החוב לחייב אע"פ שכבר יש הרשאה ביד זה. ואין המורשה יכול להרשות אחר במקומו בלא רשות המרשה. וגם אינו יכול לעשות פשרה. והרשאה שחציה כתובה בלשון שליחות וחציה בלשון מתנה, אומר רבינו אב"י העזרי זצ"ל דלא ביטלו זה את זה. דלשון מתנה דכתיב בה כי היכי דלא לימא ליה לאו בעל דברים דידי את, ולשון הרשאה דשליחות דשליח שויה. ואי תפס מפקינן מיניה. ואם המרשה ביטל שליחות המורשה עד שלא הגיע המורשה אצל הנפקד אינו בטל. אבל אב"י העזרי זצ"ל ולאבא מרי זצ"ל נראה דמצי שפיר לבטולי.
גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם או על פי שנים אחרים, משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
<h2>דף ע:</h2>
גנב ומכר בשבת חייב. ואם אמר לו לקוט תאנים מתאינתי בדמי הגניבה וכן עשה ונתחייב מיתה פטור. וכל קים ליה בדרבה מיניה חייב בבא לצאת ידי שמים. ואי תפס לא מפקינן מיניה.
<h2>דף עא.</h2>
גנב וטבח על ידי אחר חייב. דבהא יש שליח לדבר עבירה.
<h2>דף עא:</h2>
גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. וגנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה. שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהם חייב, דחמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר. גנב וטבח ומכר לרפואה ולכלבים משלם תשלומי ארבעה וחמשה. השוחט ונמצאת טריפה, השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, רבי שמעון פוטר בשני אלו.
<h2>דף עב:</h2>
גנב על פי שנים וטבח או מכר על פיהם והעידו בבת אחת על הגניבה ועל הטביחה, והוזמו על הטביחה תחילה ואחר כך על הגניבה, ואפילו אחר כדי דיבור, משלמין לו את הכל.
עד זומם למפרע הוא נפסל. כגון שהיו עומדים ומעידים עליו בעשרה בניסן שגנב שור באחד בניסן ומכר בעשרה בניסן, והוזמו בחמשה עשר בניסן, כל עדות שהעידו מעשרה בניסן עד חמשה עשר בניסן, כולן פסולות. ולשון האלפסי כתוב בפרק זה בורר בסנהדרין.
<h2>דף עג:</h2>
עדים שהוכחשו בממון ולבסוף הוזמו משלמין ממון.
<h2>דף עד:</h2>
גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לע"ז, גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר, גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר, משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'. רש"א קדשים שחייב באחריותן חייב, ושאינו חייב באחריותן פטור.
מודה בקנס פטור. פירש רש"י זצ"ל אם הודה במקום ישיבת בית דין אע"פ שלא היו יושבים, אי נמי אם היו יושבין אפילו שלא במקום ישיבת בית דין פטור. ורבינו חננאל זצ"ל אומר מודה בקנס פטור דוקא שישבו לשם בית דין אי נמי שישבו סתם במקום ישיבת ב"ד.
<h2>דף עה.</h2>
מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור היכא דחייב עצמו בקרן, ואין אומרים לו צא ידי שמים.
<h2>דף עח:</h2>
מכרו חוץ מאחד ממאה שבו ושייר דבר הניתר בשחיטה לרב וללוי אפילו גיזה. השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר, משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
הגונב את הקיטעת ואת החיגרת ואת הסומא חייב. שותפים שגנבו וטבח אחד מהם לדעת חבירו חייב, שלא לדעת חבירו פטור.
מכרה חוץ משלשים יום, חוץ ממלאכתה, חוץ מעוברה מהו תיקו. גנבה קטעה ומכרה מהו תיקו.
<h2>דף עט.</h2>
גנב ונתן לאחר וטבח, גנב ונתן לאחר ומכר, גנב והקיף, גנב והחליף, ונתן במתנה או פרע בחובו או שהקיפו חייב. גנב והקדיש פטור מתשלומי ד' וה'.
גנב וטבח ומכר ברשות בעלים פטור. היה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור. הגביהו או שהוציאו ומת חייב. נתנו הגנב לבכורת בנו או לבעל חובו או לשואל או לשומר, היה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור, [ואם] השומר הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב הגנב, דמיחייב בקנית שלוחו.
תיקנו משיכה בשומרים. ומשמשך השואל או השוכר לא מצו משאיל ומשכיר למיהדר בהו. ואדם המשאיל את עצמו לדבר האבד, משאמר "הריני שאול לך לכך וכך זמן" תו לא מצי הדר ביה. ואם אינו אבד לא גרע מפועל שיכול לחזור בו בדבר שאינו אבד. ודווקא שאמר זה הלשון "הריני שאול לך". אבל אם אמר "הריני מקבל עלי לעשות לך כך וכך" לא. ורפיא ביד'. ושכירות קרקע ובית המחובר לקרקע נקנה בכסף ואפילו במקצת כסף.
<h2>דף פג:</h2>
החובל בחבירו חייב בחמשה דברים, בנזק בצער אפילו שלא במקום נזק. ריפוי עלו בו צמחים, מחמת המכה חייב לרפאותו, חייתה כל צורכו ונסתר אינו חייב לרפאותו. שבת כאילו הוא שומר קישואין כל ימי החולי. בושת הכל [לפי] המבייש והמתבייש.
<h2>דף פד.</h2>
ואי קטל בן חורין נותן דמיו ליורשיו. כל היכא דבעי אדם למיעבד לנפשיה מילתא דבזיא ולארווחי, לא מצו קרובים למימחי בידיה אא"כ יפייסוהו מדידהו.
אבות נזיקין דשור בשן ורגל ומבעה והבער ובור וארבעה שומרים וריפוי ושבת וגנב בקרן וגזלן, ועדים זוממים היכא דלא אפשר לאהדורי, והמסור, הני כולהו וכיוצא בהן גובין בבבל. וכן נזקי בהמה באדם, כגון ההוא ברחא דאכל ללישא ומית, וחמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא, כולן מגבינן להו בבבל. ובקרן אין גובן בבבל ואי תפס לא מפקינן מיניה. רבינו חננאל זצ"ל. והאלפסי כתב, אע"פ שאין גובין קנס, מנדינן ליה עד דמפייס לבעל דינו. וכד יהיב לה שיעור מאי דחזי למיתב ליה שרו ליה לאלתר, בין מפייס מריה דיניה בין לא מפייס. וכן כתב בספר המקצועות. ועוד כתב, החובל בחבירו ביום טוב חייב בחמשה דברים. בשבת ויום הכיפורים פטור מן התשלומין, וילקה ויגלח ויצום ירח ימים. ואם אינו רוצה לקבל דין זה דנין אותו בעל כרחו.
<h2>דף פה.</h2>
צער שלא במקום נזק כגון כוואו בשפוד על ציפורנו, אומדין כמה אדם רוצה ליטול ויצטער כך וזה נותן לו. וגם מה שצריך עתה לאכול בימי הצער מאכלים טובים יותר מבתחילה, כפי זה נותן לו. וצער במקום נזק, כגון קטע ידו ונתן לו דמיה, שמין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות בין סם לסייף.
הרי שעבר על דברי הרופא ואכל דבש וכל מיני מתיקה והעלתה מכתו גרגותני, אינו חייב לרפאותו. ולא מצי למימר ליה אסייך אנא, או אית לי אסייא דאמגן, או אית לי אסייא דחיקא דמוזיל גבאי. ולא מצי הנחבל למימר "הב לי ואנא מסינא נפשאי".
<h2>דף פה:</h2>
שבת, קטע את ידו רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. שיבר את רגלו כאילו הוא שומר הפתח. סימא את עינו כאילו הוא מטחינו בריחיים. חרשו נותן לו דמי כולו, ובאדם שאינו בר אומנות.
<h2>דף פו.</h2>
הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור, נותן לו שבתו שבכל יום ויום ממלאכתו דבטיל מינה. ומסתברא דכפועל בטל שיימינן ליה.
הקוטע יד עבד עברי של חבירו נותן שבת קטנה לרב, ושבת גדולה יקח בהם הרב קרקע והוא אוכל פירות. פסקיה לריש נחיריה או לריש אודניה, הכל לעבד. א"ר יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו [רבו נוטל חמשה דברים והלה] יתפרנס מן הצדקה. א"ר אחא מצווין ישראל לפרנס את עבדיהם הקיטעין ולא השלימין.
נתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור.
<h2>דף פו:</h2>
המבייש את הערום חייב. ואי אתא זיקא ודלינהו למאניה ואתא האי ודלינהו טפי חייב. וכן אם הערימו על גב הנהר שרוחצין בו חייב. ואינו דומה לביישו בשוק, שהערימו בלא דלינהו זיקא למאניה. ואי דלינהו הוא גופיה למאניה ואתא חבריה ודלינהו טפי, מספקא לר"י זצ"ל אי חייב אי פטור.
ביישו ישן ומת שמא חייב. חרש יש לו בושת, שוטה אין לו בשת, קטן דמכלמי ליה ומיכלם יש לו בושת.
המבייש את הסומא חייב. וסומא שבייש חייב. וסומא חייב בכל מצוות שבתורה. המבייש את הישן חייב. וישן שבייש פטור.
<h2>דף פז.</h2>
שור פטור מארבעה דברים ומדמי ולדות. המכה אביו ואמו ולא עשה בהם חבורה חייב. והחובל בחבירו ביום הכפורים חייב. ודלא כספר המקצועות דלעיל בסימן רע"ז [פ"ד ע"ב].
עבד פסול לעדות ויש לו בושת. גר כשר לעדות ויש לו בושת. קטן שהזיק משלם כשיגדל.
עבד שמועד לחבול באחרים, הרי רבו מכה אותו מכת מרדות, שלא יהא רגיל לעשות כך. וכן האשה שחבלה באיש או באשה, בעלה מכה אותה מכת מרדות שלא תהא רגילה לעשות כך.
העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהן חייב, והן שחבלו באחרים פטורין. פירש רש"י זצ"ל אע"ג דאית לה נכסי מלוג. ורבינו אב"י העזרי זצ"ל מפרש דווקא בדלית לה נכסי מלוג. נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם. פסק רבינו אב"י העזרי זצ"ל המלוה או המפקיד פקדון לאשה בזמן הזה שהן נושאות ונותנות בתוך הבית, אם השליכתו האשה או פשעה בו, הבעל פטור. אבל אם אמרה אכלתינה או הוצאתיו בצורכי רואה אני שהבעל משלם. ואפילו לוותה ושוב ניסת אמרינן סוף פרק יש נוחלין [ב"ב קל"ט ע"א] דבעלה משלם. ופקדון נמי גמרינן מהתם. ודוקא בהלך למדינת הים ועמד אחר ופירנס את אשתו אמרינן [כתובות ק"ז ע"ב] דהניח מעותיו על קרן הצבי שלא לוותה אלא פירנסה מעצמו. ואם כפרה בפקדון חייב לישבע. ואם מזמינים אשת איש לדין על עסק משא ומתן, בעלה יש לו מן הדין לטעון בשבילה כי היא שלוחו במשא ומתן, ואינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את. וכן בנכסי מלוג אם אוכל פירות. אבל אם מוצאה אהוב הטוען בשבילה שפיר דמי. אבל על גזילות וחבלות לא כפינן ליה לטעון אלא כמו איניש בעלמא. לוותה ואכלה ועמדה וניסת, אפילו מאן דמחייב לבעל לשלומי. דווקא מנכסים שהכניסה לו. אבל מנכסי בעל פשיטא דלא גבי. ואם לוותה ואכלה אחר נישואיה לצורך דבר שאינו משועבד לה אינו מתחייב.
החובל באביו ובאמו, והחובל בחבירו בשבת, והחובל בעבד כנעני שלו, פטור מכולם.
החובל בבת קטנה של אחרים נזקה ושבתה לאביה, צערה ובושתה לדידה.
<h2>דף פז:</h2>
החובל בבניו ובבנותיו הגדולים יתן להם מיד. קטנים יעשה להם סגולה. ובסמוכים על שולחנו, אביהם פטור מכולם.
<h2>דף פח:</h2>
האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. אשה שדעתה להנשא והבריחה את נכסיה שלא יהא לבעלה רשות בהם [לא קנה הלוקח]. ודוקא שכתבה כל נכסיה אבל אם שיירה אפילו מטלטלין כל שהו קנה הלוקח לגמרי. וכתבתם לאחר לא קנאם בעל. וגם הלוקח לא קנאם לגמרי. אבל הם קנויים ללוקח להיות ברשותו כל זמן שהיא תחת בעלה. ואם מתה בחיי בעלה הלוקח קנה לגמרי. ואם נתארמלה או נתגרשה או לא נישאת יחזרו הנכסים לידה. מעשה בשטר מבריח נכסיו שרצה ללוות, ורצה שלא ישתעבדו נכסיו לבעל חובו, ושטר מבריח נכסיו שלא ישתעבדו נכסיו לכתובת אשתו. ופסק ר"ת זצ"ל על שניהם שהשטר קיים.
הכותב כל נכסיו לבנו אחר מותו, מכר האב מכורין עד שימות הבן. מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב, וכי מיית האב אית ליה אפילו מת הבן בחיי האב, דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.
יכול הבעל למכור פירותיו שיש לו בנכסי מלוג אשתו, שהרי הנכסים משועבדים לו לפירות, וכשמוכר הפירות מוכר השיעבוד נכסים שיש לו לצורך הפירות. והמוכר אויר חורבתו לא עשה ולא כלום.
<h2>דף פט.</h2>
אשה המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה, הדמים שלה ולא לאחריני. ולא אמרינן ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. ולית ליה תקנה לקונה שטר חוב שלא יהא המוכר יכול למחול.
<h2>דף צ.</h2>
סטרו נותן לו מאתים זוז. לאחר ידו, בנייר בפנקס, בעורות שאינם עבודים, בטימוס שטרות שבידו, צרם באזנו, פירוש עקם משך. לישנא אחרינא פגם. תלש בשערו נותן לו ארבע מאות זוז. לרכובה שלש. לבעיטה חמש. לסנקרית שלש עשרה. [ירושלמי פ"ח ה"ו] המבייש את הזקן נותן לו בושתו משלם. חד בר נש אקפד לרבי יהודה בר חנינא, אתא עובדא קומי רשב"ל וקנסיה ליטרא דדהבא.
<h2>דף צ:</h2>
התוקע לחבירו, פירוש הכהו על אזנו. ל"א תוקע ממש. נותן לו סלע מדינה משום בושת.
<h2>דף צא.</h2>
יש אומד לנזקין. תקע באזנו וחרשו פטור. אחזו ותקע באזנו חייב. והאי מאן דאמדוהו לכולי יומא ואיתפח בפלגא יומא ועביד עיבידתא, יהיב ליה דמי כוליה יומא.
אע"ג דאין דנין דיני קנסות בבבל, לפי ענין האדם שרואין שהוא פרוץ בגזילות קונסין אותו. והמבייש תלמיד חכם קונסין אותו שלשים וחמשה דינרין מן הזהב, שהוא משקל ט' סלעים פחות רביע, אע"פ שלא ביישו אלא בדברים. וגובין קנס זה בכל מקום ואפילו בחוץ לארץ, שכל המבייש פני אדם כשר ברבים אין לו חלק לעולם הבא. והמתבייש ושותק סימן טוב לו ומזבח כפרה.
רקק והגיע בו הרוק והעביר טליתו ממנו נותן לו ארבע מאות זוז. אבל רק בבגדו או שביישו בדברים פטור. ודוקא באדם הדיוט ועם הארץ אבל רק על בגדו של ת"ח או ביישו בדברים חייב ליטרא של זהב. וקנס זה גובין אפילו בבבל. ראובן שהיה מתקוטט עם שמעון פנים בפנים. ואמר שמעון שרקק ראובן בפניו. ואמר ראובן לא היו דברים מעולם. ועדים ראו הרוק בפני שמעון. נשבע ראובן שלא נתכוין לרוק בפניו ונפטר. עדים מעידים על ראובן שרקק בפני אשת איש, אבל אינם יודעים אם נגע בה הרוק אם לאו. השיב רב מתתיהו גאון זצ"ל כיון שלא הגיע בה הרוק בושת קל הוא. ויפייס בעל האשה בתעניות ויבקש ממנה ומבעלה מחילה וימחלו לו. ואם הגיע בה הרוק היינו מנדין ומלקין אותו בבבל. ובארץ ישראל היינו גובין ארבע מאות זוז. ורב עמרם גאון זצ"ל השיב תשבע האשה וכפי זה יפייס אותם בתעניות ובמלקיות.
פרע את ראש האשה נותן לה ארבע מאות זוז, זה הכלל הכל לפי כבודו. רבי עקיבא אומר אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב. ואין נותנין זמן לחבלות, אבל לבושת דלא חסריה ממון יהבינן זמן.
<h2>דף צא:</h2>
שורי העומד ליהרג כגון שהמית הרגת. נטיעותי העומדין ליקצץ, כגון שגוחה לרשות הרבים ומתירא שלא יפול על אדם וימות קצצת. ואנא בעינא למיעבד האי מצוה. והלה אומר אתה אמרת לי להורגו, אתה אמרת לי לקוצצו, פטור מעשרה זהובים. ואם דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו או שהיתה מכחיש בגפנים מותר. ובזית אי טעין רובע הקב אסור למיקצייה. דיקלא דטעין תלת קבי אסור למיקצייה.
<h2>דף צב.</h2>
אע"פ שנתן לו כל ממון שבעולם אין צער בושתו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ולא יהא המוחל אכזרי שכל זמן שאתה רחמן הקב"ה רחמן עליך, ואם אין אתה רחמן אין הקב"ה רחמן עליך. אם ביקש הימנו ג"פ ולא קיבלו, יעשה שורה של בני אדם ויפייסנו ויאמר לפניהם "חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי" וכתיב [איוב ל"ג] פדה נפשי מעבור בשחת. בד"א שלא הוציא עליו שם רע, אבל הוציא עליו שם רע אין לו מחילה עולמית. כל המגביה ידו על חבירו נקרא רשע.
<h2>דף צג.</h2>
כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, והני מילי דאית ליה דינא בארעא. לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין.
סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי על מנת שאתה פטור חייב. הכני פצעני על מנת לפטור פטור. ואי אמר נחבל לחובל הכני פצעני, ואומר ליה על מנת ליפטר והשיב לו נחבל "אין" אי מתמה חייב. ואי אהדר ליה "אין" בניחותא פטור. קרע את כסותי ושבר את כדי ואמר לו זה על מנת לפטור ואמר לו לאו, אי אתמה פטור. החובל בחבירו ומת יתנו היורשים. מת הנחבל יתנו ליורשין. הנחבל בין שיש שם טענה בין שאין שם טענה הרי זה נשבע ונוטל. היה נשוך מקום שאין יכול לישוך את עצמו הרי זה נוטל בלא שבועה. לאחר זמן זה אומר חבלת בי והלה אומר לא חבלתי, הרי זה כאחת מן הטענות.
קרע את כסותי ושבר את כדי, אי אתא לידיה בתורת שמירה והדר אמר ליה קרע, אי לא אמר ליה על מנת ליפטור חייב. ואי אתא לידיה בתורת קריעה, אפילו לא אמר ליה על מנת לפטור פטור. גוים שאנסוהו ונטלו הימנו ממון חבירו בפניו פטור. נטל הוא ונתן להם [חייב ואם אמרו לו תן לנו ממון פלוני אפי' נטל ונתן ביד] פטור.
<h2>דף צג:</h2>
הגוזל עצים ועשאן כלים כגון ששיפן, ובאותו שיפוי עשאן בוכאני או נסרים שהוא שינוי דלא הדר לבירייתיה וגם נשתנה שמו קנאו. ואינו משלם אלא דמי עצים. צמר וליבנו, כגון (דככריה בכרויי) [דכבריה כברויי] בגפרית להתלבן יפה הוי שינוי אפילו לרבנן. חווריה חוורויי או נפציה נפוצי ביד לא הוי שינוי. סרקיה במסרק לרבנן לא הוי שינוי ולרבי שמעון הוי שינוי. צבעו בקלא אילן לכולי עלמא הוי שינוי. בשאר צבע לר' שמעון לא הוי שינוי לרבנן הוי שינוי.
<h2>דף צד.</h2>
כל שבח שהשביח הגזלן נוטל שבחו. ושינוי החוזר לברייתא בגזלן לא קני [אלא] משום תקנת השבים.
<h2>דף צד:</h2>
הגזלנין ומלוי ריביות מחזירין ומקבלין מהן, ואפילו מאותם שכל ימיהם נתפרנסו בגזל ובריבית.
<h2>דף צה:</h2>
לפירוש ר"ת זצ"ל ולרבותינו דפסקי הילכתא כרבי יהודה, קיימא לן דאפילו שינוי דהדר קני בגזלן. ליתה אלא טעמא משום תקנת השבים. ושבח גזילה לגזלן הוי, ולא מסלקינן ליה בדמיה אלא שקיל מנתא מבישרא.
<h2>דף צו.</h2>
גזל והשביח ומכר או הוריש, שקיל לוקח ויורש כוליה שבחא. וכן לוקח שהשביח זכה בשבח. ואם גזל ישראל וזבנה לגוי והשביחה הגוי והדר זבנה לישראל, לא איפשיט אי זכי הישראל בשבח שהשביח הגוי. אבל הלוקח מגוי שגזל לא זכה אפילו בשבח שהשביח הוא עצמו. האי מאן דגזל דיקלא וקטליה אע"ג דשדייה לארעיה לא קני. דיקלא ועבדיה גובי לא קני, גובי ועבדיה כשורי, רברבי ועבדינהו זוטרי [וכו'].
<h2>דף צו:</h2>
גזל עפרא ועבדיה ליבני לא קני. ליבני ועבדינהו עפרא קני. נסכא ועבדיה זוזי לא קני. אבל אם עשה הימנו כלי כסף קני. זוזי ועבדיה נסכא קני. שיחמי ועבדינהו חדתי פירוש שליבנו לא קני. חדתי ועבדינהו שיחמי קני. שמעינן מהא דכל שינוי החוזר לבריאתו לא הוי שינוי ולכך לא קני. ודלא כשפירשתי לעיל [צ"ה ע"ב] בסימן שכ"ד.
גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור משלם כמעיקרא. וה"ה אם כחש או שבח משלם כשעת הגניבה. מדרב נחמן דקניס גזלן עתיקא, שמעינן דכה"ג קנסינן אפילו בחוצה לארץ.
גזל בהמה והזקינה או כחשה משלם כשעת הגזילה. ובכחשא דהדר אומר לו הרי שלך לפניך.
<h2>דף צז.</h2>
התוקף בעבדו של חבירו שלא בשעת מלאכה ועשה בו מלאכה פטור. ואי מסיק ביה זוזי אסיר משום דמיחזי כריבית.
התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה, אי קיימא לאגרא רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל. ואי לא קיימא לאגרא אין לו אלא פחתה. ואיבעית תימא אפילו קיימא לאגרא אי נחת לה בתורת גזלנותא אין לו אלא פחתה.
גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ משלם כשעת הגזילה. מטבע ופסלתו מלכות, תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח, אומר לו הרי שלך לפניך.
<h2>דף צז:</h2>
המלוה את חבירו שום פרקמטיא וקצץ לו מעות, או שהלוהו מעות והתנה עמו שישלם לו מטבע ונפסל המטבע, רב אומר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, ופסק רש"י זצ"ל כותיה, ושמואל אומר יכול לומר לו לך והוציאו במישן אי אית ליה אורחא למישן. וכותיה פסקו ר"ת זצ"ל והמיימוני זצ"ל. אבל אם הלוה מעות סתם מה שהלוה לו משלם. ור"י זצ"ל אומר דפרקמטיא דינה כמעות. אך אם הלוהו סאה חיטין ואמר לו תחזיר לי סאה או כך וכך מעות בסאה, בזה אמר רב נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. וכן מר רב שר שלום גאון וכל הגאונים פסקו כשמואל.
המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו חומש מלבר, אי לא זיילי פירי מחמת ההוא תוספת אלא תרעא כדקאי קאי, נותן לו מטבע היוצא באותה שעה לרב, ולשמואל נמי אי אית ליה אורחא למישן. ואי קא זיילי פירי מחמת ההוא תוספת, אפילו לא הוסיפו עליה אלא כל שהו, אי נמי לא זיילי פירי והוסיפו עליו טפי מחומש מלבר, מנכה ליה כל ההוא טופינא דאוסיפו עליה עד גמירא. וראב"ן זצ"ל דדוקא כשנמצאים בישנים כבידים כאשר הם עתה החדשים, אז נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. פסק רב צמח גאון זצ"ל שאם עמדו אותן מעות שנפסלו ביוקר נותן לו המעות שלקח הימנו. ופירש רבינו יואל זצ"ל כגון שהחדשים קלים מן הישנים. אבל אם הם שוים במשקל והוקירו הישנים, שנותנים יותר פירות בישנים ממה שהיו נותנים בשעת הלואה מן הפירות, זהו אסור מדרבנן.
<h2>דף צח.</h2>
הזורק מטבע של חבירו לים הגדול, והצורם אוזן פרתו של חבירו, והשורף שטרותיו של חבירו, ומודה לו דקושטא קא טעין, ומחמת דשריף ליה לשטריה הוא דלא מצי גבי ליה חייב. דהאידנא דייני(ה)ן דינא דגרמי.
<h2>דף צח:</h2>
פירות והרקיבו כולם עם הכנימה, משלם כשעת הגזילה. הרקיבו מקצתם אומר לו הרי שלך לפניך. ואם הרקיבו מחמת התולעת הרי הן כבריאין.
נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם. נתן לחרש עצים לתקן מהם שידה תיבה ומגדל, ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושיברן חייב. דאין אומן קונה בשבח כלי. הבנאי שקיבל עליו את הכותל לסותרו ושיבר את האבנים או שהזיק, חייב לשלם. היה סותר מצד אחד ונפל מצד אחר פטור, אם מחמת המכה חייב.
<h2>דף צט:</h2>
טבח אומן שקילקל אי עביד בשכר חייב בחנם פטור. והדיוט אפילו בחנם חייב.
המראה דינר לשולחני האומן מאד דלא צריך למיגמר לדעת אם טוב אם רע ואמר לו טוב הוא ונמצא רע פטור. מיהו לפנים משורת הדין חייב להחליפו. ואם צריך למיגמר חייב ואפילו עביד בחנם, ואפילו לא אמר ליה חזי דעלך סמיכנא, פר"י זצ"ל. והאלפסי כתב דלא מיחייב עד דאמר ליה עלך סמיכנא. וכן אומר רבינו יואל זצ"ל. ואומן גמור אפילו אמר ליה עלך סמיכנא פטור. וסיים דהוא הדין אם מראה לחבירו משכון או סחורה וסמך עליו, אם אינו אומן חשוב חייב לשלם ההפסד. ובזה חולק רבינו אפרים זצ"ל ופי' דמראה דינר מיירי שאם אומר טוב אז זה צריך לקבלו על כרחו ואינו יכול לישמט, ולכך חייב אפילו אי לא אומר עלך סמיכנא. אבל משכון או מקח אין לו על כרחו ליקח ולקנות.
<h2>דף ק:</h2>
הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו. צבעו כאור פי' כפרה דודי, אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. הנותן עצים לחרש לעשות מהם כסא ועשאו כאור, או שעשה מהם ספסל וכו' אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה. ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח.
<h2>דף קא.</h2>
גזל צמר וסמנין דחד וצבעיה לההוא צמר בהני סמנין מאי, יש שבח סמנין על גבי צמר וקא מהדר ליה צמריה וקא מהדר ליה סמנין, או אין שבח סמנין על גבי צמר וצמריה מהדר ליה סמנין לא מהדר ליה. וכגון גזל ציבעיה. אי נמי דצבע בהו קופא. אי נמי צמר דחד וסמנין דחד ואתא קופא וצבעיה לההוא צמר בהנהו סמנין, יש שבח סמנין על גבי צמר ואמר ליה הב לי סמנאי דגבך נינהו, או אין שבח סמנין ואמר ליה לית לך גבאי מידי. תיקו.
<h2>דף קב.</h2>
נתן לו צמר בחמש מנין וסמנין בחמש מנין ועשרה מנין נדר לו בשבח ואמר לו צבעיה סומק ואזל צבעיה אוכם, אם שוה יותר מעשרים וחמשה מנין אינו נותן לו אלא שכרו. ואם פחות מנכה הפחת לצבע בשכרו. נתן לו דינר לקנות לו חיטין בטבריא שהיא מדה גדולה, וקנאם בציפורי שהיא מדה קטנה, הפסיד השליח.
<h2>דף קב:</h2>
הנותן מעות לשלוחו בתורת שותפות לקנות בהם חיטין בין לאכילה בין לסחורה, [וקנה שעורין] שעורין וקנה חיטין [בין לאכילה בין לסחורה], אם פחתו לשליח. ואם הותירו הותירו לאמצעים. אבל אם נתנם לו בתורת שליחות, כל המותר לבעל המעות. מעשה בפרגא, בראובן שנתן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה והלך וקנה סחורה אחרת, וטען שקנה לעצמו ולכך שינה. הריב"ם זצ"ל מפרגא שכל הריוח לשליח. ונשבע שלכך נתכוין. ויתיישב לפי דברי רבינו אפרים זצ"ל שאומר דלמיפטר נפשיה מממונא אדם משים עצמו רשע. ואבא מרי זצ"ל אמר דאין אדם משים עצמו רשע כלל, והכא משום הכי נאמן, שלפי דעתו שרצה לשלם לראובן מעותיו היתירא עבד. ראובן השולח שלוחו לקנות לו רימונים וכיוצא בהם, ונמכרים עשרה בכסף, והוסיף לו המוכר אחת או שתים יתירות על עשרה, בדבר שיש לו קצבה חולקין, בדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. ראובן ששלח את שמעון לקבל מעותיו מן הגוי, וטעה הגוי בארבעה דינרין, דן רבינו תם זצ"ל דחולקין. ושוב חזר בו, דכל טעות בין על ידי מקח בין על ידי מנין הכל לבעל המעות. ור"י זצ"ל [פסק] שכל הארבעה דינרין לשליח. ראובן שחייב מנה לגוי ונתן המנה לשמעון לתתו לגוי ושכח הגוי המנה. אומר רבינו אפרים זצ"ל שזכה שמעון במה שבידו. ואם ראובן פקח לטעון לא שכחו הגוי והיום או למחר יתבענו ממני, חייב שמעון להחזיר המנה לראובן.
אין אדם יכול למכור בגדי אשתו שקנה לה, ואפילו לא באו לידה, ואפילו בגדי שבת. ואפילו אין לו במה להתפרנס אינו יכול למוכרם.
ראובן שלקח שדה משמעון ואומר שקונה אותה ללוי, וכתב לו שטר בשם לוי. וחזר ואמר לעצמי קניתיה אין מחייבין את המוכר לכתוב לו שטר אחר של מכר בשמו. ואם בתחילתו אמר לו על מנת כן כופין. ואם אמר לעדים בפניו שטר אחר עוד תכתבו לי על שדה זו, מחייבין את המוכר לכתוב לו שטר אחר של מכר בשמו.
<h2>דף קג.</h2>
הרי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גורנו ואמר לו תן לי מעותיי שאני מבקש ליקח בהם חיטין. ואמר לו חיטין יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשיו. הגיע זמן חיטין למכור אמר לו תן לי חיטיי שאני רוצה למוכרם וליקח בהם יין. ואמר לו יין יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשיו. הגיע זמן יין למכור אמר לו תן לי ייני שאני רוצה למוכרו וליקח בו שמן. אמר לו שמן יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשיו. כולן אם יש לו מותר אם אין לו אסור. ואומר רש"י זצ"ל דדוקא לקבל פירות שפסק מותר, אבל לקבל מעות כשער היוקר אסור. ור"ת זצ"ל אומר דאפילו לקבל מעות מותר. ובמכר פוסקין על שער שבשוק אע"ג דלית ליה, ואפילו לקבל זוזי ממש שרי.
הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה ונשבע לו, יולכנו אחריו אפילו למדי. לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו של נגזל, אבל נותן הוא לשליח בית דין. ואם מת נגזל יתן ליורשיו. לא נשבע לא בעי להוליך אחריו עד דמטי לידיה.
<h2>דף קד.</h2>
ראובן שהיו לו מעות ביד שמעון, ומינה שליח בעדים לקבלם, משבאו המעות ליד השליח קמו ברשות המשלח לאונסיו. ומיהו לא כפינן (לנפק) ליתנם ליד השליח כיון שאין לו הרשאה.
<h2>דף קד:</h2>
פסק ר"י זצ"ל כרבי יוחנן שמשלחין מעות בדיוקני. וראבי"ה זצ"ל והאלפסי פסקו כשמואל שאין משלחין מעות בדיוקני. ופירש ר"י זצ"ל דיוקני שאמר לסופר כתוב לפלוני שישלח לי מעות על יד פלוני. ואחר כך חתם בדיוקני שלו. ואפילו חתומים עליה שהיא דיוקני שלו אינו מועיל לשמואל. אבל אם היו חתומים על זה שאמר לשלוח לו על ידו, אז הוי שליח. אי נמי אם כתב בכתב ידו שלח לי על ידי פלוני. ולפירוש האלפסי אם היה אדם גדול ופקיע דידיע דיוקני דידיה משלחין עליה. והיכא דאמר ליה חד לחבריה שדר לי זוזי ע"י פלניא ושדריה ניהליה בהדי ההוא פלניא דאמר ליה ואיתניסו פטור מלשלם. והיכא דאתני בהדיה מעיקרא דכל מאן מינייהו דמשדרה כל חד לחבריה אית ליה רשותא לשדורי ליה דמי בהדי מאן דבעי, אי איתניס באורחא ברשותא דמריה איתניס. ואם שלח לו בכתב שלח לי ע"י פלוני ושלח על ידו פטור מאונס הדרך. ואם נאבד הכתב ישבע שהגיע אליו הכתב ונתן לו על פי כתבו ופטור. והני מילי באתרא דנהיגי לשלוח על פי הכתב. ור"ח זצ"ל פסק בדיוקני כשמואל, ופירש דיוקני שאין העדים יודעים מה כתוב בכתב, אלא חתמו שזו דיוקני של פלוני.
הגוזל את חבירו ונשבע והודה ומת, יורשים משלמים קרן וחומש. מת האב ולא הודה והודה בנו אחריו, משלם קרן ולא חומש. ואם גזילה קיימת ביד בנו ונשבע והודה, חייב בקרן ובחומש. ואם אין גזילה קיימת והניח אביו אחריות נכסים ונשבע הבן חייב קרן ופטור מחומש. ומתניתין וברייתא דשמעינן מינייהו דחומש ממונא הוא ויורשין משלמי ליה, דוקא כשנשבע האב ושעמד בדין ונתחייב והודה הבן.
<h2>דף קה.</h2>
הגוזל את חבירו ונשבע לו, והודה לו את הקרן חוץ מפחות משוה פרוטה אינו צריך לילך אחריו, ואפילו גזילה קיימת לשמא תיקר לא חיישינן. ואם אחר שנתייקרה נשבע, נראה לרשב"א זצ"ל דחייב. נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אינו צריך לילך אחריו.
גזל שלש אגודות בשלש פרוטות, והוזלו ועמדו על שתים והחזיר לו שתים, חייב להחזיר לו אחת. ואם אינה בעין מחזיר לו שוה פרוטה. והוא הדין באגודה אחת שגזל. גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת, אין כאן מצות השבה, שהרי לא השיב מה שגזל.
<h2>דף קה:</h2>
הכופר בפקדון, ובאו עדים דההיא שעתא דכפר ביה בידיה הוה נקיט ליה, או הוה בביתיה דלא מצי לאישתמוטי, פסול לעדות אע"ג דלא אישתבע.
<h2>דף קו.</h2>
והיכא דאייתי ראובן חד סהדא דאית ליה מנה גבי שמעון, ואשתבע שמעון שבועה דאורייתא והכחיש את העד. ובתר הכי אתא חד סהדא אחרינא, מצטרף בהדי קמא ומיחייב לשלומי.
<h2>דף קו:</h2>
פסק ר"ח זצ"ל וכ"פ האלפסי, דבפקדון לא בעינן הודאה במקצת אלא כופר הכל חייב שבועה דאורייתא. ואומר רבינו אב"י העזרי זצ"ל דדוקא בדבר שאין ידוע למפקיד אם כדברי הנפקד אם לאו, כגון שטען נאבד הפקדון ממני. אבל כשהמפקיד אומר כך וכך הפקדתי בידך והלה כופר, בזה בעינן הודאה במקצת.
<h2>דף קח.</h2>
תבעוהו בעלים לשומר. ונשבע ושילם והוכר הגנב, משלם כפל לשומר.
<h2>דף קח:</h2>
נתבע שהודה לאַחֵר שתבעו דלאו בעל דברים דידיה, לא הויא הודאה. ואדם שחייב לחבירו שבועה ועמד לישבע ולא הניחו לא מיפטר בהכי, שאפילו מחל לו השבועה לנתבע בשביל כך (ו)לא מחל לו ממון לגמרי. וכל שכן היכא דלא מחל לו השבועה לגמרי אלא שלא הניחו לישבע באותה שעה.
נגנבה מיד השומר באונס בליסטים מזוין, ואחר כך הוכר הגנב, שומר שכר אפילו קדם ונשבע קודם שהוכר הגנב, משלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב. ואם שומר חנם הוא פטור, כיון שכבר נשבע קודם שהוכר הגנב.
הגוזל את אביו ונשבע לו ומת אביו ואחר כך הודה זה, משלם קרן וחומש לאחיו או לאחי אביו. ואינו מעכב אפילו כנגד חלקו. ורשב"א זצ"ל כתב דבני הגזלן עצמו קודמים בחלקם לכל אדם. ואם אינו רוצה להפסיד חלקו, לווה מאחרים ונותן לאחיו לקיים מצות השבה, ובעלי חובות באים ונפרעים.
האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי אם מת יירשנו. ואם אמר בחיי ובמותי, אם מת לא יירשנו וינתן לבניו של המודר או לאחיו. ואם אין לו לווה ובעלי חוב באים ונפרעים.
<h2>דף קט.</h2>
ואם אינו מוצא יורש לאביו ישיב הגזילה לארנקי של צדקה ויאמר זה גזל אבי. דקיימא כרבא אליבא דרבי עקיבא דלנפשיה לא מצי מחיל אבל לאחרים מצי מחיל. מיהו משמע דליתיה לדרבא ולכל הלשונות גזל אביו לא מצי מחיל לנפשיה.
<h2>דף קיא:</h2>
הגוזל ומאכיל את בניו חייבין לשלם ממטלטלי דשבק אבוהון בין לפני ייאוש בין לאחר ייאוש בין אכלי בין לא אכלי. דמלוה על פה גובה מן היורשין. ואם הניח להם מעות של ריבית אע"פ שיודעים שהם של ריבית, אין חייבין להחזיר. ואם הניח להם פרה וטלית וכל דבר המסויים שלקח בריבית, ועשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם. גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחד ואכלו, רצה מזה גובה רצה מזה גובה.
<h2>דף קיב.</h2>
אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה. מתה אין חייבין באונסיה. כסבורים הם של אביהם היא וטבחוה ואכלוה, משלמין שני שלישי דמיה והעור יחזירו לבעלים. הניח להם אביהם אחריות נכסים משלמין פירעון שלם.
הגוזל ומאכיל לבניו קטנים, גזילה קיימת חייבין להחזיר. בר חמוה דרבי ירמיה קטן הוה, וסגר דלת בית אביו לפני רבי ירמיה שרצה להחזיק בו, דאחזיק ביה בחיי אבוה, והיה טוען שאביו מכרה לו או נתנה לו. ובעי רבי ירמיה לאיתויי סהדי דאחזיק ביה בחיי אבוה. ומסיק דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וקטן כמאן דליתיה דמי. וכיון דאית ליה להאי תינוק חזקה דאבוה בבית זה לא מפקינן ליה מיניה, ולכשיגדיל יביא רבי ירמיה עדיו וידון עמו וכתב רשב"א זצ"ל דאפילו היה רבי ירמיה בתוך הבית.
<h2>דף קיב:</h2>
היכא שיש בעיר מומחה ויודע דין תורה לאמיתתו הרי זה דן בעיר בעל כרחו, לא שנא תובע לא שנא נתבע לא מצי למימר נלך למקום הועד או לבית דין הגדול, אלא דן בעירו. אך בזה יכול לדחות שלא לטעון עד יום שלישי. אבל דיינין בוררים לאלתר זה אחד וזה אחד. ואם אכסנאי מזמין אחד מבני העיר או שני אכסנאים שמזמינים זה את זה, בוררין לאלתר וטוענין לאלתר. ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. והיכא שהיה הוא חולה או שהיו עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ב"ד שבעירו היודעים דין תורה ולא בא, הרי זה מקבלין עדים שלא בפניו. וכגון דפתחו בי בדיניה. ואם לא שלחו לו ב"ד וקבלו עדים שלא בפניו, בזה נחלקו הראשונים, יש שאמרו דלא הויא עדות. והיכא שמצא עדיו בעיר אחרת ואין בעל דינו לשם, הרי זה מביא עדים לפני חכמי העיר או לפני טובי העיר ומקבלים עדותם, וכותבים שכך וכך העידו בפניהם פלוני ופלוני ושפיר דמי. ומה שנהגו פעמים שהעדים שולחים כתב ידם בב"ד כשאינם יכולים לילך לבית דין, אומר ר"י זצ"ל שאין לקבל עדותם מפי הכתב אם לא ישלחו מדעת חייב. וכן פירש רש"י זצ"ל. ורבינו תם זצ"ל אומר שהעדים נוהגים לשלוח עדותם בשטר לבית דין.
כשעדים החתומים מבקשים לילך למדינת הים, מביא(י)ם מלוה לבית דין ומעידים על כתב ידם. ובית דין כותבים תחתיו "במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו. ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי" ובשטרא דיתמי כתבינן מדאתא פלוני (ופלוני) [בר פלוני] ואסהיד(ו) אחתימות ידיהו ואחתימות דחבריה, ומנו פלוני בר פלוני. ומדאתא פלוני בר פלוני ואסהיד אחתימות ידיה ואחתימות דחבריה ומנו פלוני בר פלוני. ואישרנוהי וקיימוהי כדחזי. ורבינו חיים כהן זצ"ל אומר דצריך לכתוב "כחדא הוינא". מקיימין את השטר על פי קרובים.
מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין, ואפילו עומד וצווח "אל תקיימוהו מזוייף הוא". ואי אמר קבעו לי זימנא עד דמייתינא שטרי ומרענא ליה לשטריה קבעינן ליה. ואי לא אתא בזימניה נטרינן ליה שני וחמשי ושני. ואי לא אתא כתבינן שטר שמתא עליה ומשמתינן ליה תשעין יומין. מכאן ואילך כתבינן אדרכתא אניכסיה. פירוש פסק דין לירד המלוה לתוך נכסיו של לוה וליטלם בשומא בחובו. והני מילי דקא משתמיט ואמר אתינא. אבל אי אמר לא אתינא, לאלתר כתבינן אדרכתא אניכסיה. והני מילי במלוה אבל בפקדון לאלתר כתבינן אדרכתא אניכסיה. והני מילי אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן אדרכתא. וכי כתבינן אדרכתא אניכסי מודעינן ליה אם הוא קרוב דאזל שליח בתלתא בשבא ואתא בארבעא בשבא וקאי בחמשא בבי דינא. אבל דמרחק לא.
שליחא דרבנן שמעמיד איש לדין וחזר לבית דין ואמר אינו רוצה לבא, מהימנינן ליה כבי תרי. והני מילי לשמתא, אבל פתיחא לא כתבינן עליה עד דאיכא בי תרי. מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין על פי אשה ההולכת אצלו לפי דרכה, או על פי שכיניו, וסמכינן עלייהו דעבדי שליחותייהו. ואי לא אתי משמתינן ליה. ולא אמרן אלא שאין אותו פלוני בעיר שב"ד עכשו בה, אבל איתיה במתא לא, דאיתתיה ושכיניו לא עבדי שליחותייהו, דאמרי שליחא דבי דינא אשכחיה ואמר ליה. ולא אמרן אלא דאתו ביומיה, ואי לא אתו ביומיה לא, דילמא אישתלו ולא אמרו ליה. ואע"ג דאתו ביומיה אי אית אורחא אבבא דבי דינא סברי אשכחוה בי דינא ואמרו ליה.
<h2>דף קיג.</h2>
האי מאן דכתבינן פתיחא עליה, אי משום דלא אתי לבי דינא, אע"ג דאמר אתינא, לא קרעינן לה עד דאתי. ואי משום דלא פרע, מכי אמר פרענא קרעינן לה.
קובעין זמן ב' וה' וב'. ואי לא אתי כל ההוא יומא, למחר כתבינן פתיחא עליה. והני מילי דלא שכיח במתא, אבל אי שכיח במתא ולא אתא לאלתר הוי מורד וכתבינן פתיחא עליה לאלתר. אין קובלין על שום אדם בבית הכנסת בניסן ובימים הנוראים. ואם באו מן הכפרים למנין קובעים להם זמן אחר הרגל לירד לדין. ואם יש חשש דחייה ורמאות יורדים לאלתר לדין.
אין פורטין מתיבת יהודי מוכס שאין לו קצבה או שעומד מאיליו. ולא מכיס של גבאי המלך. ואין נוטלים מהם צדקה. אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק. ואם אין פרוטות שנתחייב לו במכס, נותן לו דינר ומקבל יתר פרוטות מתיבתו, מפני שהוא כמציל מידו. מותר להבריח ממוכס גוי היכא דליכא חילול השם.
<h2>דף קיג:</h2>
גזל גוי אסור ואבידתו מותרת וטעותו מותר. והני מילי כשטעה מעצמו ולא שישראל מטעהו. ואם הפקיד או הלוה גוי לישראל ומת, אם ידוע ליורשים או לאחרים חייב להחזיר. ואם אינו ידוע אינו חייב. ואם בעל נפש הוא יחזיר.
דינא דמלכותא דינא. ודוקא כשמשוה מדותיו על כל בני מלכותו, אבל אם משנה למדינה אחת לא הוי דיניה דינא. ורבינו אליעזר ממיץ זצ"ל אומר דדוקא במקרקעי דינא דמלכותא דינא, ובדבר שתלוי בקרקע כגון מכס שלא יעבור אדם בארצו אם לא יתן לו כך וכך או טסקא וכרגא שלא ידור בארצו אם לא יתן לו כך וכך. אבל אם קוצב על מלכות שאינו שלו שכבשו בגולה [נ"ל בגזילה], או אדם שאינו חפץ בארצו לאו כל כמיניה למיגזליה. ומלכי ישראל אין דיניהן דין.
אין אדם נתפס על חבירו בן עירו וחייב ליתן לו, אלא בארנונא וגולגלתא בלבד. והני מילי בכולרא וכרגא דשתא דא, אבל חליפא לה שתא כיון דמיפייס מלכא לא מיעבט בר מתא אבר מתא בכי האי גונא.
גוים שיש להם בהמות ומזבלים בהם בשכר, תוך התחום אסור ליקח מהם בהמה או זבל, כי שמא בהמות בני המדינה נתערבו עמהם והוי גזל. חוץ לתחום מותר. ואם היו בעלים מרדפים אחריהם ליקח בהמתם או לקבץ זבלם אפילו חוץ לתחום אסור.
אסור לדון לפני גוים ואפילו אם דנו אותם בדיעבד כדיני ישראל אין דיניהם דין. ונפקא מינה דאינה נעשת כמלוה בשטר לגבות מן לקוחות ומן היורשין. (למ"ד משעת) [אפילו לאחר] העמדה בדין. אבל אם שניהם קבלו עליהם את דייני הגויים, התובע והנתבע מרצונם, ודנום כדיני ישראל דיניהם דין.
האי ישראל יחידי דידע סהדותא לגוי אישראל חבריה, ואזל ואסהיד ליה בי גוים משמתינן ליה. לא מצי לאשתמוטי מאי תיקו. אומר ראבי"ה זצ"ל שאם מתחילה לקחוה לעדות, חילול השם הוא ויכול להעיד לו אם אינו סכנת נפשות.
<h2>דף קיד.</h2>
האי מאן דזבין ליה ארעתא לגוי אמיצרא דישראל חבריה, משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא שמתיליד ליה.
נטלו מוכסין חמורו וכסותו, ונתנו לו אחר מחזיר לבעלים הראשונים. דייאוש כדי בגזלן לא קני, ובאיסורא אתא לידיה. ורב האיי גאון פסק שהגזלן קונה בייאוש בעלים, ומותר לקנות ממנו מה שגזל.
סתם ליסטים גוי לא הוי ייאוש, וסתם ליסטים ישראל הוי ייאוש.
<h2>דף קיד:</h2>
כל ממון שאין בו גזל אלא מדרבנן ואשה וקטן מסיחין לפי תומן נאמנים.
רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר [תנאי בית דין הוא] שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ סוכו של חבירו ונוטל דמי סוכו מתוך נחילו ותנאי ב"ד הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל דובשנו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. ותנאי בית דין הוא שיהא זה מפרק עציו וטוען פשתנו של חבירו ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו. פסק ר"ח זצ"ל כרבי ישמעאל ור"י אלפסי זצ"ל פסק דאין לו אלא שכרו. ודחה רבינו אב"י העזרי ראייתו.
המכיר כליו וספריו ביד אחר, אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע הלוקח כמה הוציא ויטול. והני מילי בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו וספריו, אבל בעל הבית העשוי למכור כליו וספריו צריך שראו מחתרת חתורה לו ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו ואניקראות של כלים על כתפיהם, והכל אומרים "נגנבו כליו וספריו של פלוני והללו כליו של פלוני והללו ספריו של פלוני". ומיירי לפני יאוש. וספרים לעולם לפני יאוש.
<h2>דף קטו.</h2>
גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב, ולפני יאוש. מחזיר הלוקח הגניבה לבעל הבית ואחר שישלם הגניבה יתבע מעותיו מבעל הבית בתקנת חכמים שעשו בו תקנת השוק. ואם הגנב נוח לו, גובה מעותיו הימנו.
גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק. גנב ופרע בחובו, גנב ופרע בהיקפו, לא עשו בו תקנת השוק. פר"ח זצ"ל שאפילו משכן שוה מאה במאתים שקיל לוקח זוזי מבעל הבית ובעל הבית מוציא מן הגנב. וכתב רבינו אבי העזרי זצ"ל שאם קנה שוה מאה במאתים נשבע ונוטל מאתים.
אבימי בר נאוי הוה מסיק ארבעה זוזי בההוא גברא. גנב גלימא ואייתי ליה ויהיב ליה ארבעה זוזי אחריני. ופסק רבא דגלימא בהני זוזי קמאי יהביה ניהליה דהוי ליה גנב ופרע בחובו. וארבעה בתראי הימוני הימניה כדמעיקרא ומחזיר הגלימא בחנם. נרשאה גנב סיפרא, זבניה לפופונאה בתמנן זוזי. אזל פופנאה וזבניה לבר מחוזא במאה ועשרים, לסוף הוכר הגנב. אמר רבה מריה דסיפרא יהיב ליה לבר מחוזא מאה ועשרים ושקיל סיפריה, ואזיל מריה דסיפרא ושקיל ארבעין מן פופנאה ותמנין מן גנבא.
<h2>דף קטו:</h2>
זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה יינו והציל את הדבש לתוכה, אין לו אלא שכר כליו ושכר פעולה. וכגון שעקל בית הבד כרוך עליה. שאם לא יציל לא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט. ותוך כך יציל על ידי הדחק, שאם לא כן מהפקירא קא זכי. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו.
<h2>דף קטז.</h2>
הרי שהיה בורח מבית האסורין ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו, כיון דלא אפסדיה מידי. אבל אם הוא צייד השולה דגים מן הים ואפסדייה כוורי שהיה צד (ע"ע) תוך כך, נותן לו שכרו משלם. השדכנים והסרסורים נוטלים שכרם שנדרו להם משלם, ואין כאן דין אסמכתא, כי קונה שכרו בפעולתו. ואם היה התנאי לתת לו חצי זקוק על מנת שיתפייס לכונסה, הרי גמר פעולתו כשנתפייס.
אילו הפסיד שלו בידים להציל ממון חבירו בסתמא, אם לא התנה עמו אין לו אלא שכרו. ואם פירש והתנה עמו אפילו אפסידא דממילא, נותן לו כל מה שפירש. שטף נהר חמורו שוה מאה וחמור חבירו שוה מאתים ואמר לו אציל שלך ואתה נותן לי דמי שלי, ועלה שלו מאיליו. נותן לו דמי כולו כאילו מת. ורב ספרא דשדי חמריה לאריא ולא אכליה, לא בעי מיהדר ולמיזכי ביה, דאדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה.
ירד להציל ולא הציל, אין לו אלא שכרו. הניח את שלו להציל את של חבירו ועלה את של חבירו מאיליו, אינו נזקק לו כלום. עלה שלו מאיליו חזקה מיואש הוא. אחד נתן לחבירו ארבעה זקוקין לפרוע לגוי עבורו. ופישר זה שלוחו בשני זקוקין עם הגוי. ופסק רבינו שמחה זצ"ל להחזיר למשלח שני זקוקין הנותרים.
<h2>דף קטז:</h2>
שיירה שהיתה הולכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה ונתפשרו עמהם, מחשבין לפי ממון. שכרו תייר לפניהם מחשבין לפי נפשות, שטעות דרך במדבר סכנת נפשות היא. ואם נהגו לתייר לפי ממון או לפי נפשות, עושים כמנהגם. החמרין שהתנו כל מי שתיאבד לו חמור נעמיד לו חמור אחר, אבד בפשיעה אין מעמידין לו חמור אחר. שלא בפשיעה מעמידין לו חמור אחר. ואם אמר תנו לי ואני לוקח, אין שומעין לו. ואפילו אית ליה חמרא אחרינא. אבל להתחיל התנאי על כרחו לא.
ספינה שהיתה מהלכת ועמד עליה נחשול שבים לטובעה והקלו ממשא, מחשבין לפי משאוי ולא לפי ממון. ולא ישנו ממנהג הספנין. הספנין שהתנו ביניהן מי שאבדה לו ספינה נעמיד לו ספינה אחרת והרחיק לתוך הנהר בניסן כמו שרגילין להרחיק בתשרי, אין מעמידין לו ספינה אחרת.
שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהם והציל, מה שהציל הציל לאמצע. ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו. אמר רמי בר חמא בשותפין עסקינן, ובין שיכולין להציל בין שאינן יכולין, אמר פליג לא אמר לא פליג. וכגון זה במקום איבוד, שותף חולק שלא מדעת חבירו. ורבא מוקי לה בשכיר של בני הספינה, אמר הדר ביה. ורב אשי מוקי לה בשותפין שיכולין להציל על ידי הדחק ואמר ויתבי, אסוחי מסחי דעתייהו. והילכתא ככולהו. ולפי סוגיית שמעתין משמע אם אמר אפילו שלא בבית דין. אבל בתוספתא [ב"מ פ"ח ה"ט] קתני אם אמר בבית דין. ושמא ביכולין להציל להדיא בעינן בית דין וביכולין להציל על ידי הדחק מהני אמירה אפילו בלא בית דין. השותפין שביקש אחד מהם למוכסין למחול לו, מה שמחלו מחלו לאמצע. ואם מעצמם בלא פיוס מחלו, מה שמחלו מחלו לו. המושל שפטר את אחד מן הקהל מן המס, (ו)אפילו נתן והחזיר לו המושל, חייב ליתן עם הקהל.
הגוזל את השדה ונטלוהו מסיקין, אי אנסי ארעתא דאחריני נמי, אומר לו הרי שלך לפניך. ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה. ואם אנסוהו להראות להם קרקעות לאונסו והראה על זו, חייב להעמיד לו שדה אחרת.
<h2>דף קיז.</h2>
ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור. ואם נשא ונתן ביד חייב. ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן דמי. רבינו אב"י העזרי זצ"ל מצא בשערי שבועות פירוש זו הברייתא כך, שאנסוהו גוים הראה לנו ממון פלוני, אבל אם אנסוהו להראות והוא נטל הממון ונתן ביד חייב. אבל אם אנסוהו גוים לתת להם ממון פלוני, אפילו נשא ונתן ביד פטור. וכן דעת רבינו שב"ט זצ"ל. אבל ר"י האלפסי זצ"ל ור"ח זצ"ל אומרים שנשא ונתן ביד חייב אע"ג דאניס. אבל אי קמו עליה דממונא ולא קאי בתרי עברי דנהרא, אפילו נטלו ונתנו להם פטור.
ההוא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי, קם חד מינייהו ומסרה לגוים, ואמר רבא משמתינן ליה עד דמייתי לה וקיימי תרוייהו לדינא. ואפילו אם ראובן מצער את שמעון אסור לשמעון למוסרו למלכות, לא שנא גופיה לא שנא ממוניה.
<h2>דף קיז:</h2>
ההיא ארנקי שנגבית לפדיון שבויים סתם, ואפקדיה לההוא גברא ואתו גנבי עליה שקלה ויהבה ניהלייהו, ופטריה רבה.
רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור. ונרדף ששיבר כלים של רודף פטור ושל כל אדם חייב. ורודף שהיה רודף אחר רודף אחר להציל את הנרדף ושיבר כלים, בין של רודף בין של כל אדם פטור.
<h2>דף קיח.</h2>
רבינו יצחק האלפסי זצ"ל כתב הלוה מחבירו בישוב ובאו למדבר, יכול המלוה לכוף את הלוה שיחזיר לו חובו במדבר. אבל אין הלוה יכול לכוף את המלוה ליקח חובו במדבר, ואחריותו על הלוה עד שיביאנו לישוב מקום שהלוה לו. ובפקדון אין גם המפקיד יכול לכוף את הנפקד עד שיגיע לישוב, אי ליתיה גביה. וכל שכן שאין הנפקד יכול להחזירו למפקיד על כרחו, אלא אחריותו על הנפקד עד שיגיע לישוב מקום שהופקד בידו. ופירש רבינו אב"י העזרי זצ"ל דהני מילי שהיה יכול להניחו בישוב, אבל אם לא היה יכול להניחו בישוב מפני סכנה או משום דשומר שמסר לשומר חייב, אז יכול להחזירו במדבר. ואם נאנסו פטור הנפקד. וכן דין אבידה. ואי אמר ליה ליהוי הא מילתא פקדון גבך, ואמר ליה היאך "אנא למדבר בעינא למיזל". ואמר ליה אידך "אנא נמי למדבר בעינא למיזל", יחזיר לו במדבר, אפילו אם היה יכול להניחו בישוב. הנפקד שאמר למפקיד אין רצוני לשמור פקדונך יותר קחהו אינו חייב עליו עוד. אפילו לא שמרו, שהניח הבית פתוח ובפשיעה נגנב פטור. והלוה שזרק חובו למלוה בביתו או בחיקו בעל כרחו והלך לו, לא איכפת ליה עוד אם יאבד. אבל היכא דתפיס המנה בידו עדיין ואמר לו קחהו וזה אינו רוצה לקבל, אם ילך אז הלוה לביתו ולא יגע בו עוד ויניח כך המנה, מספקא ליה לריב"א זצ"ל אם באחריותו הוא מאותו היום אם לא. ורבינו אב"י העזרי זצ"ל אומר דגם במלוה פטור כמו בפקדון כשהיה חפץ לתת מעותיו בידו ולא רצה לקבלם, ופטור אפילו מפשיעה. והני מילי דפטור היינו היכא דבידו מזומנים להחזיר לו וזה אינו רוצה לקבלם, וזה הניחם בפניו או בביתו והמלוה והמפקיד הלכו להם דהשתא איכא למימר למה לא לקחום. אבל אם אינו תופסם מזומנים ואומר אני אביא לך פקדונך וזה המפקיד הלך לו, חייב הנפקד באחריותן. ואם יש ביד אדם משל חבירו ולא קיבלו בתורת פקדון ואמר לו קח את שלך ואביאנו לך, פטור אפילו מפשיעה. ואפילו לא אמר קח את שלך והוציאו מרשותו פטור. ודוקא שלא איבדו בידים אבל אם איבדו בידים חייב.
מנה לי בידך והלוה אומר איני יודע פטור מלשלם. אבל משתבע דלא ידע. ואם לצאת ידי שמים חייב. אבל אם הוא אומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך חייב לשלם.
<h2>דף קיח:</h2>
אין לוקחין מן הרועים לא עזים, לא גיזים ולא תלושין של צמר, שנתלש מן הצמר שעל הרחל מעט מעט. אבל לוקחים מהם בגדים תפורים. ולוקחים מהם חלב וגבינה במדבר, אבל לא בישוב. ולוקחין מהן ארבע צאן מעדר שאין בו כי אם חמש. וחמש מעדר גדול. אי נמי ארבע מעדר קטן וחמש מעדר גדול. ולוקח מהם ארבע וחמש גיזין אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין. רבי יהודה אומר הני מילי מדבריות, אבל בייתות אפילו שתי צאן נמי זבנינן.
<h2>דף קיט.</h2>
אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות, אלא בזמן שמוכרין בפרהסיא כדרך התגרים. ולוקחין מן האריס זמורות. וכולן שאמרו להטמין אסור ליקח מהם.
גזלן מאימתי מותר ליהנות הימנו, רב אמר עד שיהא רוב ממונו משלו, ושמואל אמר אפילו מיעוט. פסק ר"ח זצ"ל כרב, ורבינו אבי העזרי זצ"ל פסק כשמואל. אע"פ שמצוה להרוג את המסור, את ממונו אסור לאבד ביד.
לוקחים עגלים מן הרועים שבשרון. פירוש שם מקום. לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל. אבל לא יינות שמנים וסלתות. אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבע וחמש דינרים כדי לעשות כפה לראשה. וכולן שאמרו להטמין אסור. גבאי צדקה מקבלין מן הנשים דבר מועט אבל לא דבר מרובה. ומנשי עשירים כבני מחוזא לוקחין שרשרות זהב וצמידים. הבדדין לוקחין מן הנשים זיתים ושמן במדה, כלומר דרך מכירה בפרהסיא. אבל לא במיעוט. רשב"ג אומר לוקחין מן הנשים זיתים במיעוט בגליל העליון שהשמן ביוקר ומקפיד על דבר מועט, ופעמים שאדם בוש למכור על פתח ביתו ונותן לאשתו ומוכרת.
מוכין את [ש]הכובס הוציא הרי אלו שלו, ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית. הכובס נוטל שלשה חוטין בקטיני ותרי באלימי והן שלו. יתר על כן של בעל הבית. אם היה שחור על הלבן נוטל את הכל. לא יסרוק את הבגד לשיתיו אלא לערבו בגלימי, ולערבו ולא לשיתיו בסרבלי. כך כתוב בפנים [כלומר באו"ז הגדול]. ושמא יש להיות "לשיתיו ולא לערבו". ואיכא דאמרי איפכא. ומשוי לארכו ולא לרחבו בהמייני, לרחבו ולא לארכו בגלימי.
<h2>דף קיט:</h2>
ואם היה שחור ע"ג לבן. פירש רש"י זצ"ל אותם שלשה חוטין אם לא קצרם הכובס עולין למדת כמלא קשר גודל שצריך להרחיק את התכלת משפת הבגד. ויצחק ברי קפיד עלייהו ונוטלן. ור"ח זצ"ל אומר וכן שמע רבינו אב"י העזרי זצ"ל בשם רבינו יצחק בר' יהודה זצ"ל, קפיד עלייהו שלא להכניסם מחשבון מלא קשר גודל אלא למעלה מן אותן חוטין של שחור על גבי לבן היה מרחיק מלא קשר גודל כשמכניס, ותולה ציציתו בבגדו.
החייט ששייר מן החוט מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט, חייב להחזיר לבעלים. פחות מכן ומטלית פחותה משלש על שלש, בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם, הרי אלו שלו.
מה שחרש מוציא במעצד והיוצא מתחת המקדח דק דק ומתחת הרהיטני והנגרר במגירה הרי אלו שלו. ומה שמוציא בכשיל והנפסק במגירה פיסקי עצים כשהעץ ארוך ופוסקו, הרי אלו של בעל הבית. מסתתי אבנים מפסגי אילנות ומפסקי גפנים מנקפי היגי (מנקשי) [מנכשי] זרעים ועודרי ירקות, בזמן שבעל הבית מקפיד, הרי אלו שלו. כשות וחזיז אין בהם משום גזל. ובמקום שמקפידים יש בהם משום גזל, דהיינו במקום בהמות ומרעה טוב.
